עפיפון

עפיפון / Iris Shani

לכבוד יום העפיפון הבינלאומי שחל אתמול אני רוצה לשים דגש על אותם ילדים שמכנים אותם "מעופפים" , "אסטרונאוטים" . אותם ילדים שהקושי שלהם הוא אובייקטיבי -חולמנות – אחד הביטויים של הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD.

לפעמים מרוב שהם שקטים, אנחנו בכלל לא רואים אותם, לא רואים את החוזקות שלהם.
לפעמים כאילו בהומור, צוחקים עליהם, כאילו צוחקים איתם…כאילו יחד איתם.

הם בעצם בחלקם יצחקו איתנו, חלקם יתכווצו מאיתנו, חלקם יכעסו ויגיבו באופן שיראה לא מותאם בעינינו, חלקם כבר יהיו אדישים מרוב שהם התעייפו מכל הצחוקים שלנו.
עם השנים אנחנו מקדישים יותר תשומת לב לצורות ההתבטאות שלנו. היום זה כבר לא פוליטיקלי קורקט ללעוג לאנשים עם קושי אובייקטיבי (משקל עודף, מגבלת ראייה וכו) גם כך אנשים עם הפרעת קשב כשהם מאחרים, חולמניים או כל ביטוי אחר שנובע מההפרעה שכולנו כבר יודעים שהיא נוירולוגית התפתחותית.
עלינו להתייחס אל ביטויי הקושי האובייקטיבי עם הפרעת קשב בהבנה, קבלה וחמלה.
והכי חשוב לזכור
לחזק לחזק לחזק לחזק
להחמיא,
ליצור הצלחות
ולהחזיק אופטימיות גדולה עוברם לעתידם.

מצאתי טקסט מקסים של
Liat Manor
ילד מעופף
ילדה מעופפת
לא מקשיבים בשיעורים
לא מרוכזים
חיים בדמיון
בעננים
לא זוכרים
מספרים
ופרטים
״אתה עפיפון״
״את מרחפת״
״אתה לא מקשיב״
״את אף פעם לא זוכרת״
כשמטיחים זאת בנו
ומצביעים על טבענו כבעייתי
ומנסים לשנות
ולהתאים אותנו
בעצם צובעים את אופינו
ומשנים את פרשנותינו
את האופן בו אנו תופסים את עצמנו
יש כל כך הרבה דברים נפלאים
שמגיעים לרוב יחד עם הריחוף
דמיון
יצירתיות
רגש
ילד/ה מעופפים כעפיפון ?
צרו עבורם חוט מחבר
חברו את הנושאים הטכניים
המשעממים
לרגש
לדמיון
ליצירתיות
לעולם שלהם
וכך תעזרו להם להתקרקע
זרמו עם האופי המיוחד והנפלא שלהם
העזרו במעלות שלהם
אל תטיחו בהם את אופיים הקסום
כמילת גנאי
#יום_העפיפון
סיפורים מעופפים

https://www.facebook.com/siporim.meofefim/
www.liatstories.com

"אני כבר לא יודע מה יגרום לו להקשיב לי!?"

"אני כבר לא יודע מה יגרום לו להקשיב לי!?"

"אולי אם אני אקח לו משהו שחשוב לו, ויכאב לו קצת, יתחיל להיות לו אכפת והוא יעשה מה שאני מבקשת ממנו"
"לשחק עם החברים שלו זה מה שחושב לו? החוג זה מה שיקר לליבו?
אז לא יהיו לו חברים עד שהוא ילמד להתנהג! לא יעשה שיעורים לא יצא לשחק!
לא יקום בזמן לא ילך לחוג!"
האם באמת כך אנחנו רוצים לגדל את ילדינו?
האם באמת לקיחת הדברים שמחזקים אותם זה מה שיגרום להם לעשות את מה שאנחנו מבקשים מהם?
האם כך "מחנכים" ילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD ?
האם שיטת התנאים והאיומים "אם…אז" באמת תגרום להם להשתנות, להתנהג "בסדר"?
האם היינו אומרים לילד קטוע רגליים תרוץ מהר יותר עם הפרוטזה אחרת לא תיפגש עם החברים שלך?
זו התקשורת שאנחנו רוצים לקיים עם ילדינו?
האם זה המודלינג שאנחנו רוצים שהם יראו לנגד עיניהם ויגדלו להיות אנשים שישתמשו באותה שפה?
לילד עם הפרעת קשב יש קושי בתפקודים הניהוליים.
הוא לא מצליח לנהל את עצמו – בגלל אותו קושי.
לא כי לא אכפת לו.
אם תענישו, תאיימו, תגבילו, תשימו התניות – התפקודים הניהוליים של הילד שלכם לא יתחילו לתפקד פתאם, בטח לא לאורך זמן.

תמנעו ממנו לפגוש חברים?
בשלב מסוים הוא ירגיש מחוץ למעגל החברתי כי הוא כבר לא שיחק איתם הרבה זמן, הקשר וההקשר החברתי יתפוגג וידעך, חברויות חדשות שנוצרו בין חבריו ימלאו את החלל שהוא הותיר בהיעדרותו, הילד שלכם יוותר, לא ירצה לצאת יותר.

תמנעו ממנו ללכת לחוג כדורגל שהיה מרכז חייו?
הוא ירגיש שכבר הפסיד כ"כ הרבה מפגשים, שהוא כבר לא יכול לחזור, המקום שלו בקבוצה ישתנה, הוא לא ירצה שוב להתאמץ להתברג מחדש כחלק מהחמישייה הפותחת, אז מה זה שווה בכלל? הוא יחליט להפסיק ללכת לחוג לגמרי!
החברים, החוגים, הדברים שהילד שלכם אוהב – אלה הכוחות שלו.
הכוחות שלו מניעים אותו, נותנים לו מוטיבציה להצליח.
אם הוא מאבד את מה שמניע אותו הוא ישב בבית ללא חברים, ללא תחום עניין, ללא עיסוקים ואז… נרוקן אותו מהכוחות שלו, בשלב הבא – נצטרך לטפל בבעיות רגשיות שייווצרו.
כמובן, התיאור כאן מאוד מוקצן אבל… בהחלט קיים ונאמר מדי יום בהרבה מאוד בתים.
אין ספק שהדברים נאמרים מתוך חוסר אונים, תסכול, פחדים, דאגה מכך שאנחנו מרגישים שאיבדנו את הדרך ולא מצליחים לנהל את ילדינו.
אז מהי הדרך?
ללמוד יותר ויותר על הפרעת קשב בדיוק כמו שהיינו לומדים מה עושים כשלילד שלנו יש סכרת, צליאק, אלרגיות וכו.

לחשוב איך אני מחזק אותו?
איך אני משתמש בחוזקות ובכוחות שלו לטובת הדברים שאני רוצה שהוא יעשה?
לטובת הדברים שבהם הוא מתקשה.

למשל, הציעו לו – תעשה שיעורים ואח"כ נשב לצפות יחד במשחק כדורגל.
שבוע שלם התמדת בהכנת שיעורים – נערוך צפייה משפחתית חגיגית במשחק חשוב.
תתמיד חודש שלם בהכנת שיעורים – נלך יחד לצפות במשחק כדורגל אמיתי במגרש של קבוצה שהוא אוהד.

כלומר, אנחנו נאיר הדרך החיובית בעזרת אותם כוחות שקיימים בו.
נרתום את הדברים שהוא אוהב לפרסים עבור אתגרים שנעמיד בפניו אותם הוא יצלח.

לא ניקח ממנו מה שכבר נתנו לו.
אלא נתגמל אותו עבור מאמצים שהוא עושה, ועבור ההצלחות שלו, באותם דברים שחשובים לו.

חשוב לזכור,
לוקח זמן לשנות סגנון הורות, שפה חינוכית, דרך התייחסות, עמדות פנימיות ודרכי התבטאות.

נשמו עמוק, קחו אוויר- קחו את זה כאתגר ארוך טווח,
גייסו סבלנות, התמדה, עקביות וגם חמלה לעצמכם כשלא תצליחו, כי בהתחלה זה יקרה, אתם מידי פעם תכשלו, לא נורא, החזיקו את החזון חזק בעיני רוחכם, והמשיכו בדרך.

החליטו על אתגר אחד, דווקא קטן, שיהיה לילד ולכם קל לעמוד בו ותוכלו בוודאות לחוות יחד הצלחה, לאט לאט הגבירו והעלו את האתגרים.

עם הזמן זו תהפוך להיות דרך חיים.

ושתהיה שבת שלום!

⭐️קווים ומחשבות משחקים וחלומות⭐️

⭐️קווים ומחשבות משחקים וחלומות⭐️
זוכרים שבחודש המודעות 2020
קיימנו האקתון מוצלח Zoom on ADHD's games עם הסטודנטים של מכללת תילתן – המכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית?
בהאקתון פיתחו הסטודנטים משחקים במיוחד בשבילנו!
בחנוכה קיימנו מפגש כיפי עם קבוצת ילדים מקסימים וביחד חנכנו את 2 המשחקים החדשים שפיתחנו.
שמענו מהם מה דעתם על המשחקים, ערכנו תיקונים ובעיקר נהנינו! ?

אנחנו גאים להציג את המשחקים:
"מה בקלף?" ? – http://bit.ly/מה_בקלף

חפשוני ? – http://bit.ly/חפשוני

כל הפרטים והחוקים מחכים לכם בקישור!
בטוחים שתהנו 🙂

מתחילים את 2021 ומסכמים את 2020

חשבתי לעצמי איך בכלל אפשר לסכם שנה שהעבירה אותנו כל-כך הרבה טלטלות?
החלטתי להאיר ולהתייחס רק לדברים הטובים שלמדנו ממנה.
אז-
למדנו מה הוא זמן משפחתי אמיתי – לחוץ, דחוס ואינסופי.
למדנו איך מסנכרנים (מג'נגלים) עבודה, טיפול ושעשוע ילדים (לפעמים גם פחות עבד)
למדנו להתיידד עם טכנולוגיות מקוונות והזום הפך להיות חלק משמעותי מהחיים בבית.
למדנו שלא צריך לעשות פגישות פיזיות ופגישת מקוונות הפכו להיות לממש יעילות (אני עדין מתגעגעת לקפה המתלווה).
למדנו שלפעמים צריך להיות בהשתק בזמן פגישה ולא להפריע לשאר המשתתפים.
למדנו שיש אנשים שממש מרוצים מלמידה מקוונת ויש את אלו שממש לא!!!
למדנו שאפשר להזמין כמעט כל דבר עד פתח הדלת.
למדנו שאפשר לנצל את הזמן החופשי לתחביבים שלא ידענו שיש לנו (עציצים).
למדנו שספורט זה אחלה דרך להעביר את הזמן, תרוץ לצאת מהבית.
למדנו שיוגה, פילאטיס וכו' ניתן לעשות גם בדרך מקוונת (ככה אין את התירוצים שאין זמן לצאת מהבית)
למדנו להנות מסרטים / סדרות חדשות.
למדנו שלהיות מורה זו עבודה ממש קשה.
למדנו את החשיבות של שגרה ורוטינות.
למדנו לטפח את הבית שלנו, כי ככה זה שסוגרים אותנו שם.
למדנו את החשיבות של קשר משפחתי וגעגועים לאנשים שחשובים לנו.
למדנו על מחלה מסתורית שהתפרצה בעולם.
למדנו שהעולם הוא בעצם כפר גלובלי שחווה את אותם התסכולים שיש לנו.
למדנו להנות מחופשה בארץ ומצד שני למדנו להתגעגע ליכולת לטוס לחו"ל.
למדנו שאפשר להנות בלי לצאת מהבית, התחלנו לבשל ולאפות בלי סוף (חלת מפתח מישהו…)
למדנו שחייבים לשמור על המשקל למרות שזה כל-כך קשה.
למדנו שלמרות הקושי צריך לשמור על אופטימיות.
למדנו כמה קשה להסתובב עם מסכות בחום וגם בקור ולהעריך את האסייתים שחיים ככה כבר שנים.
למדנו שאנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD זקוקים להרבה ליווי ותמיכה – לכן אנחנו כאן!

אז לכבוד השנה החדשה והסגר השלישי, אני מאחלת לכולנו שנה אזרחית טובה והמון בריאות.

"לכולם יש הפרעת קשב"

בכל מקום שאני נכנסת, אני שומעת את המשפט "לכולם יש הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD". אנשים מאבחנים את עצמם על סמך מאפיינים, שעל פי דעתם קשורים להפרעת קשב.
הדבר הראשון שאני מבררת הוא, האם הם אובחנו ע"י רופא או האם זה אבחון עצמי.
האם הפרעת קשב היא באמת הפרעה נוירו-ביולוגית?
האם באמת כל אחד יכול להעיד על עצמו שיש לו הפרעת קשב, גם בלי שרופא אבחן?
לא כל אחד עם אנרגיות ומרץ הוא היפראקטיבי, לא כל מי שהוא חכם, יצירתי, מתבלבל, שוכח, טועה יש לו הפרעת קשב ולא כל מי שמתפרץ, חסר שקט, תנועתי הוא אימפולסיבי היפראקטיבי.
כל כך קל לנו לתייג, מבלי להבין שאנחנו פוגעים בדרך זו בתפיסה הרצינית והאחראית לגבי הפרעת קשב כהפרעה רפואית, על אחת כמה וכמה שאנחנו בעידן של המון הסחות דעת שכולנו סובלים מהם.
השימוש במושג "הפרעת קשב", ללא אבחנה רפואית, גורם לכך שאנשים עם הפרעת קשב אינם מקבלים את ההתייחסות הרצינית והראויה לקושי שלהם.
השבוע נפגשתי עם מיכל,
שכל מי שמכיר אותה לא מעלה על דעתו שיש לה הפרעת קשב!
אבל היא מאובחנת וגם לילדים שלה יש הפרעת קשב.
היא יכולה להעיד שגם לאמה יש הפרעת קשב, כך שגם הגנטיקה מוכיחה את האבחון הרפואי.
היא התחילה לספר לי כמה קשה לה לחיות עם הפרעת הקשב שלה וכמה היא מתוסכלת מהעובדה שההתייחסות להפרעה היא רק למי ש"מרעיש", מי שצועק את ההפרעה בהתנהגותו.
להפרעת קשב יש מאפיינים רבים – מיכל, בחורה נינוחה, מסודרת ואחראית.
אצלה אין את המאפיינים החיצוניים של ההיפראקטיביות, בלגן והרבה רעש.
הקושי שלה הוא להתרכז. ההפרעה באה לידי ביטוי בזיכרון קצר, בעיות בשליפה, חוסר יכולת לראות קדימה (רואה רק את חלון זמן הווה), רגישה מאוד, תת-הישגית ומן הסתם עם דימוי עצמי נמוך.
היא מאוד חכמה, אך אינה מסוגלת להביא את היכולות שלה לידי ביטוי.
בארקלי הגדיר ש"הפרעת קשב היא הפרעה, שחייבים להתאים לה רמפה, כמו לנכה עם כיסא גלגלים". אני יודעת שזה ביטוי קשה, אבל הרבה מאוד אנשים עם הפרעת קשב, יכולים להזדהות עם הצורך הזה.
כששאלתי את מיכל איזו "רמפה" היתה עוזרת לה להתמודד ולהביא לידי ביטוי את היכולות שלה, ענתה –
1. לדעת ולהבין יותר על הפרעת קשב ואיפה זה פוגש אותה בדברים הקטנים.
2. לפתח מגוון אפשרויות להתמודדות כדי שתוכל לבחור את הדרך שמתאימה לה.
3. לחזק אותה ולהעלות לה את הביטחון העצמי שיעלה גם את הדימוי העצמי.
4. לספק לה חוויות של הצלחה – הצלחה תגרור הצלחה.
5. ללמד אותה אסטרטגיות של התמודדות והתארגנות, כמו רשימות ותזכורות.
6. הכי חשוב – הלוואי שכל אלו היו מוצעים לה עוד בילדותה.
אנחנו חיים בעידן שבו כל אחד חושב שיש לו הפרעת קשב. אבל הפרעת קשב יש רק ל- 7% עד 10% מהאוכלוסיה והיא הפרעה ניורו ביולוגית התפתחותית שחייבים להתייחס אליה בצורה רצינית ביותר.
בואו ניקח אחריות ונעצור את האבחון העצמי הפופולרי.
ניתן לאנשי המקצוע לעשות את עבודתם ובכך נאפשר לאנשים עם הפרעת קשב לקבל את ה"רמפה" המתאימה להם.