הכנסו לכתבה במוסף זמנים מודרניים של ידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth וקבלו את כל הטיפים השימושיים של איריס שני, מנכ"לית העמותה, שיכינו אתכם ל-1 בספטמבר בצורה הטובה ביותר >>

לשים גבולות בעידן שבו "להיות כמו כולם" זה הדבר הכי חשוב בעולם.
הילדים שלנו צריכים להיות כמו כולם כדי להיות חלק ולהרגיש שייכים.

"כולללללם" זהו שם קוד –
לחזור מאוחר ממפגש חברתי כי כולללם נשארים,
חייב סמארטפון חדש כי לכוללללם כבר קנו,
לאכול במסעדות עם חברים כי כולללללם מגיעים,
צריך בגד של (מותג מסוים) כי ככה כולללם הולכי היום,
ישנים מאוחר כי כולללם ככה בגיל הזה,
לשבת בגינות ציבוריות כי כולללללם שם.

ואם אני לא אהיה ביחד עם "כולם" אז מצבי החברתי יהיה נורא, לא יהיו לי חברים ואני לא אהיה שייך, וזה לא פייר וזה לא הוגן וגם ככה המצב החברתי לא משהו.

שאלתם את עצמכם – "מי זה כולם?"

שאלתם את עצמכם "אולי כולם הם לא בדיוק החברה שאתם רוצים עבור ילדכם?
אולי באמת לא כדאי שהוא יהיה חבר שלהם?
אולי אם מסתובבים בלילה בפארקים, שותים כן קצת בירה – ( אלכוהול מותר לפי חוק רק מעל גיל 18 )
ואם הם רוכבים על כלי רכב ממונעים, חשמליים שמותרים רק מגיל 16?
ואם הם רוכבים בלי קסדה?"

ואנחנו אומרים לעצמנו
"נו הם צעירים! מרדנים! ככה זה בגיל הזה.
ומעגלים קצת פינות, זה לא נורא – הם ילדים טובים בסה"כ."

אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו רגע – נאלץ להודות שאנחנו בעצם מרשים להם לעבור על החוק.
ואם אפשר לעבור על חוק אחד, אולי אפשר לעבור על עוד כמה?
ואולי אפשר לעבור על חוקים שעוסקים בנושאים יותר הרסניים?

מי קובע היכן עובר הגבול? איפה הקו האדום נמצא בעצם?
ואיך נער בגיל ההתבגרות יידע בכלל למצוא אותו?

האם ילדים שההורים שלהם מאפשרים להם לנהוג בשטח פרטי,
או ללגום קצת אלכוהול בחברתם,
כן, כאן בבית, בהשגחתי, ממש קרוב או בטיול בשטח….
האם אנחנו לא מעודדים אותם לפרוץ ולעבור על גבולות, חוקים ותקנות?

ברגע שכבר עשיתי, חוויתי, מימשתי
כבשתי מעין פסגה,
מה אז?
הילדים רוצים להתנסות בעוד דברים,
יותר משמעותיים,
לבדוק עוד גבולות,
למתוח עוד קצת את הגבול,
ולראות עד מתי יאפשרו לי, עד מתי יאפשרו לי לעשות דברים שאינם מתאימים לגיל שלי!!!

הילדים שלנו מתחילים ליהנות מהעלאת סף הריגוש.
הריגוש והסיכון הולכים יד ביד.
וילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD – הרי נמשכים לריגושים.
זה מעלה את רמת האדרנלין.
זו הופכת להיות צורה של self medication.

וזה ממכר!

בתוך הסכמה השקטה שלנו – אנחנו יוצרים את מדיניות ה"אנחנו",
שותפות כזו לעבירה על החוק, הופכת את העבירה ללגיטימית.

ממתי זה הפך להיות לגיטימי ואפילו הכרחי שבני נוער נוסעים למלונות, לחו"ל מבלי השגחה?
זה התחיל בקטן והפך לטרנד וכולם נוסעים, אז גם הילדים שלנו חייבים לנסוע, כי הם חייבים להיות כמו כוללללם!

אפילו אם אנחנו ההורים, חושבים שזה לא נכון, או שזה לא מסתדר לנו עם הערכים והאמונות שלנו, אנחנו הופכים להיות "לחיצים" (כאלה שאפשר ללחוץ עליהם), ומספרים לעצמנו שאנחנו גמישים, מתאימים את עצמנו לרוח התקופה, שאין מה לעשות – ככה כולם, זה הנוער, זה הדור.
מה? הבן שלנו, הוא יהיה שונה מכולם? לא מספיק שהוא גם ככה סובל?

נכון, זה לא פופולרי להיות ההורים ששמים גבולות,
זה לא פופולרי ואפילו קשה להיות ההורים שאומרים:
לא !!!

אבל זה בדיוק מה שהילדים צריכים –
הם צריכים אותנו,
מבוגרים, אחראיים, שעוזרים להם ומאמנים אותם לחיים אמתיים,
מכינים אותם להבין שלא זה לא!
והם צריכים להתייחס אל ה"לא" ברצינות.

נכון, הם בני נוער,
תפקידם למרוד.
אל תתייאשו מהם, תתעייפו מהם או תשתוללו מכעס עליהם,
כשהם מורדים!

תישארו שם איתנים, חזקים ויציבים.
אנחנו ההורים,
תפקידנו לחנך, להורות ולהציב גבולות.

אנחנו לא חברים שלהם, ולא אמורים להיות וזה לא מה שהם זקוקים לו מאיתנו.
אנחנו אמורים להיות ביחסים טובים ומיטיבים איתם, כן.
מיטיבים – עם מבט קדימה, שזוכר אילו בני אדם אנחנו מקווים שהם יהפכו להיות.

הגבולות שאנחנו מציבים להם,
יוצרים בהם תחושה של בטחון.
דרך הגבולות הם יודעים שאנחנו שם, נוכחים, שומרים עליהם.

נסו פעם לעמוד בראש גג ללא מעקה,
נסו לרקוד על גג כזה.
יהיה לכם אומץ? תחושו בטחון?
סביר להניח שלא,
כי המעקה הוא זה שנותן תחושה של בטחון, של מוגנות.

זה בדיוק זהה לתחושת מוגנות שאמורה לתת המסגרת הביתית.

העמידה היציבה שלנו אל מול הדברים הקטנים, הפעולות הפשוטות שלהם כילדים ובני נוער, הם עמוד השדרה הערכי והמוסרי שהם ייקחו כצידה לדרך, בו הם ישתמשו כשיאלצו לעמוד מול החלטות ערכיות, משמעותיות.
עמוד השדרה יעמוד לנגד עיניהם כשימצאו את עצמם בסיטואציות של לחץ חברתי.

ואם תאמנו אותם בהתמדה ובעקביות כל חייהם,
הם יבחרו להיות, גם ברגעים קשים, בני אדם!

אז:

✔"כולללללם" צריך להתפרק לשמות וטלפונים.

✔צרו קבוצת ווטסאפ עם ההורים של "כולללללם" – תופתעו לגלות למה הסכמתם כשחשבתם ש"כוללללם" הסכימו ושההורים של "כוללללם" מתלבטים בדיוק כמוכם.

✔החליטו עם בן/בת הזוג מה הערכים המובילים בהחלטות שלכם והסכימו עליהם – שמרו על זוגיות יציבה בהחלטות שלכם.

✔קבעו כל ההורים יחד כללים מוסכמים, וגם אז, וודאו שהכללים מתיישרים עם הערכים שלכם עצמכם, אם לא – המשיכו להתעקש על דרככם, זה ממש בסדר.

✔אכפו את ההחלטות שלכם.

✔הקפידו לבוא ולאסוף אותם ממפגשים (אז תדעו באמת מה מצבם) – תורנות יכולה לעזור.

✔שמרו על קור רוח ושליטה – כשאתם צועקים ונותנים עונשים בלתי הגיוניים, הם מבינים שאיבדתם את זה, הם מבינים שניתן לערער אתכם.

✔קחו חלק בעולמות שלהם – כל משפחה תמצא מה מתאים, אבל אתם חייבים להכיר את עולמם ואת חבריהם.

✔אפשרו להם להזמין אליהם, ארחו, אל תשבו איתם, אבל עצם הנוכחות שלכם בסביבה תגרום להם להבין שההורים בשליטה על המצב, שימו לב לשיח, להתנהלות.

✔לימדו בעצמכם והכירו את העולם הדיגיטלי, הישארו רלוונטיים, השתמשו במדיה.
הילדים שלכם מסתובבים בעולמות הזויים ולעיתים המציאות הוירטואלית נראית והופכת להיות ממש המציאות האמיתית.
מה שנאמר שם ונעשה שם הופך להיות לגיטימי בעולם האמיתי.
הכירו את העולם הזה, דברו איתם עליו, תווכו להם, תשאלו שאלות, הביעו עמדה, הישארו נוכחים ודומיננטיים.

✔היו מודל!!! היו האדם שאתם רוצים שהם יהפכו להיות.
זה אמנם בסוף הרשימה, אבל במציאות, זה לפני הכל.

לחוקים, כללים וגבולות יש מטרות.
הם נוצרו על מנת להגן, לשמור ליצור תחושה של בטחון ומוגנות.
כשאינכם אוכפים חוקים, אתם משאירים את הילדים שלכם מבולבלים וחשופים.

"אני יושבת בחדרי שקועה.
5 מסכים שונים פתוחים על המסך ואני מדפדפת להנאתי ביניהם,
במקביל אני כותבת עבודה שהייתי צריכה להגיש כבר בשבוע שעבר ודחיתי ודחיתי ודחיתי,
אני גם כמובן שומעת מוסיקה שאני אוהבת, ופתאום הקריאה מהחדר השני "בואי, אוכלים!",
כל כך מתאים לי לאכול עכשיו, אני מרגישה את הבטן מקרקרת לי ומריחה את הריחות מהמטבח. "אני כבר באה.." אני עונה
וחוזרת למסך המפתה, שוקעת בחזרה בענייניי.

עוברות 5 דקות ואני מזמן שכחתי שבחדר השני מחכים לי.
מגיעה הקריאה השנייה "את באה? האוכל מתקרר."
ואני מיד עונה "כן, כן עוד דקה".
בדיוק אז קופצת על המסך פרסומת של הטלפון החכם החדש שהגיע לארץ ואני כל כך רוצה לקנות אותו ועכשיו זה במבצע…
והנה אני שוב צוללת לתוך המסך.
ומה עם הבטן שלי? והריח שמגיע?
ואז מגיעה הקריאה הנואשת – "אנחנו מתחילים לאכול, האוכל כבר קר!!".

אני כועסת על עצמי שלא קמתי –
עכשיו גם יעשו לי פרצופים ליד השולחן ושוב אני לא בסדר.
"אני באה" אני קוראת,
מכבה את המוסיקה, קמה מהכסא ויוצאת מהחדר, וכמה שאני רעבה !

את הסצנה הזו אני חווה כמעט כל יום וכמעט בכל מעבר בין מצבים –
כמו פשוט לצאת מהאוטו?
אני חוזרת מהעבודה הביתה, מוסיקה נעימה מתנגנת ברקע, האוטו קריר ונעים לי, סביבה כל כך נעימה לשקוע במחשבות.
אני מגיעה לחניה, מחנה את האוטו.
עכשיו צריך לכבות את המנוע, אבל המוסיקה נעימה ובחוץ כ"כ חם.
אז אני מכבה את האורות ויושבת בשקט ושומעת את המוסיקה…בחניה.
כל כך נעים לי לחשוב ככה.
ואז מצלצל הטלפון ואני עונה, בתוך האוטו שלי, בחניה, עם המזגן המקרר.
אחרי 5 דקות אני עדיין באוטו, בחניה.
צריכה לצאת מהאוטו, הביתה.

חשבתי לעצמי, זה בדיוק הקושי של הילדים שלי.
הקושי שלהם לעבור מפעולה אחת לשנייה.
אם זה לבוא לשולחן האוכל ואם זה להתחיל לאכול,
או להתיישב להכין שעורי בית,
להפסיק משחק ולבוא להתקלח,
להתלבש אחרי המקלחת,
לצאת בבוקר מהמיטה.

אם רק אדע מה יעזור לי לעבור ממצב אחד ל
מצב שני, אולי אדע איך לעזור לילדים שלי במעברים האלה? מה עושים?"

כמה רעיונות למחשבה ויישום ממני:

1️⃣ לפני הכל, תזכרו שהילדים לא עושים דווקא. גם אתם לא.
אשמה וייסורי מצפון הם מיותרים ולא תורמים כלום, לאף אחד, אף פעם!
לעומת זאת, הבנה מאוד עוזרת. ברגע שאתם מבינים מאיפה זה מגיע, זה מפחית את הכעס ואז אפשר לעזור באמת לעצמכם או להם.

2️⃣המסיחים שצצים מכל עבר הם אלה שתוקעים אותנו במקום,
הרעיון הוא להתאמן על עצירה ושאילת שאלות.
תזכרו שכולנו רוצים לעשות מה שצריך, אנחנו רק מאוד מוסחים ונסחפים
לפני כל מעבר, גם במעבר למסיחי דעת, נתרגל לעצור, לשאול את עצמנו – האם זה חשוב עכשיו? מה חשוב יותר? מה אני צריך לעשות כדי שאחזור לסיים את הדבר שהתחלתי?
מי/מה יכול לעזור לי לחזור לזה? לבחון כל הזמן מה עזר לי ומה עובד לי ולהשתמש בזה.

3️⃣החליפו את הכעס בהומור, שמרו על אווירה חיובית בבית ומול עצמכם, חיסכו את ההתנגדויות, המריבות, התסכולים והצעקות ועשו את המיטב האפשרי.

חברים ידע, מודעות, הבנה והומור פותרים לנו כמעט הכל!

ההורים שלי? מתרגשים.
שואלים המון שאלות, מדברים עם החברים שלהם, קוראים בעיתון, מעיינים בספרים, צופים בתוכניות הטלביזיה, מעלים זיכרונות מן העבר שלהם כילדים ואז מתחילים לברר – מי תהיה המורה שלי? וכל הדיונים סביב מי מורה טובה יותר ומי פחות…

אני רוצה שתדעו שאני שומע כל מה שאתם אומרים ורואה כל מה שאתם עושים… גם כשאתם חושבים שאני לא שומע ! גם שפה אחרת אני כבר מבין! מבין לפי המגינה של המילים, אני קולט בבלוטות' שלי תנועות ידיים ומבטים, אני ממש, אבל ממש קולט – אז בבקשה תחזרו כבר לעברית.
אבל רגע, שכחתם? זה אני שעולה לכיתה א' !!!!

אני רוצה להגיד לכם איך הייתי רוצה שתעזרו לי להתכונן לכיתה א' –
? תתרגשו, אבל פחות –
ככל שאתם מתרגשים ומספרים לכולם, גם אני מתרגש יותר ויותר.
ההתרגשות הזו גורמת לי להרגיש חוסר בטחון, כי הכול חדש עבורי – המורה, הכתה, המקום, סדר היום והמון חברים חדשים.

? דברו, אבל פחות –
עשו דברים שבאמצעותם אני ארגיש בטוח יותר ומוכן יותר.
תגידו לאחים שלי שיספרו לי חוויות טובות שהיו להם בימים הראשונים בכתה א' – דברים מצחיקים, חיוביים, מעניינים שקרו להם. שיחסכו ממני סיפורים מבהילים על כל מיני מורות שאולי אחת מהן תהיה המורה שלי, כדי שארגיש יותר בטוח בימים הראשונים.

? קחו אותי לסיור מקדים בביה"ס –
הכירו לי את הדרך לביה"ס, חדרי הכיתות, חדר המורים, השירותים, ברזיות המים, מגרש המשחקים כדי שאוכל להרגיש כבר שייך.

? ואולי לעוד אחד –
אני כל כך חושש שלא בטוח שהביקור הראשון יספיק לי. אז גם אם אבקש ללכת לעוד ביקור בביה"ס ואולי גם לשחק במגרש אז תחשבו על זה בחיוב.
אולי לפעם השנייה נזמין חבר טוב מהגן, שאני יודע שהוא ילמד איתי וביחד נסתובב קצת ונשחק שם ונתרגל …

? פנו לי זמן, הקשיבו לי –
יש לי המון שאלות ואני צריך תשובות כדי שאוכל להסתגל למצב החדש ולמקום החדש.
פנו לי כל יום זמן לשאלות שמטרידות אותי.
אני מתכוון ללא שיחות טלפון, בלי לבשל ולנקות תוך כדי שיחה, כי קשה לי מאוד להתחיל ולשתף ובטח לא בזמן שאתם עסוקים בעניינים אחרים…
הכי בא לי שתושיבו אותי עליכם או נעשה לנו שעת קפה של אמא ושתייה אחרת שלי…
למרות שאני עולה לכיתה א' ואני כבר ממש גדול, אני צריך חיבוק כדי שיהיה לי קל יותר לשאול את השאלות שמטרידות אותי….

? בררו בין השכנים החדשים אם יש ילדים בגיל שלי –
תפגישו אותנו. כך יהיה לכולנו קל יותר. אולי אחד מהם יהפוך להיות חבר טוב שלי כבר לפני שנתחיל ללמוד.

? עשו איתי רשימת קניות לקראת כתה א' –
נעשה רשימה לקניית הציוד הלימודי. אבל לא נקנה הכל ביחד, כי אני מאוד מתבלבל מהשפע. אז אולי נקנה כל שבוע חלק אחר מהרשימה ועד לסיום החופשה נשלים את כל הרשימה.
נסדר הכל בחדר שלי ועד שאסיים את החופשה יהיה לי את כל הציוד הדרוש.
הרעיון הזה ממש ממש מוצא חן בעיני… כך אוכל לבחור בנחת ולא בלחץ.

? שחקו איתי משחקי שקטים שאוכל להתרגל לישיבה הממושכת –
בואו נשחק ביחד בכל מיני משחקי קופסה/קלפים, כך אלמד לשבת הרבה זמן ולהתעסק בדבר אחד.
ובכלל איך קוראים שעון ???

אל תשכחו – אני מתחיל דרך חדשה, אני צריך הרבה כלים ושעות אימון.
אני סומך עליכם, הורים שלי, שתהיו שם בשבילי ותעזרו לי.
עכשיו אפשר להמשיך ליהנות בחופשה שלנו …..

התמדה עקביות וסגירת מסלול
מילים משונות שכאלה בעולם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD
אני שומעת כל הזמן מאנשי חינוך על התלמידים שלהם מהורים על ילדיהם מבני זוג אחד על השני.

"ההתמדה היא תכונה של מי שאינם מפסיקים במה שהם עושים. הם מלאי נחישות להמשיך, שקדנות, עקביות ועקשנות לא מתפשרת, למול הפיתוי להפסיק את המאמץ.

הצלחה בכל תחום שהוא, מספורט ואמנות ועד עסקים וקריירה, מחייבת התמדה. יש אנשים רבים שאינם מתמידים במאמצים שלהם ומקטרים שאינם מצליחים ושאחרים מקבלים הזדמנויות שאין להם. במקרים רבים מדובר באנשים שלא מתמידים במאמץ ומרפים לאור הקשיים שבדרך" (אאוריקה)

כן, כאשר אנחנו מתמידים, בדרך כלל נהיה אלה שגם נהיה עקביים וגם נסגור מסלולים ולא כל הזמן נפתח מסלולים ולא נסיים דברים אף פעם.

אז איך בכל זאת נצליח לגרום לילדים שלנו ולעצמינו להתמיד ולסגור מסלולים?
באמצעות אימון.

אנחנו נאמן את עצמינו:
?ניקח משימות קטנות אפילו משימה אחת
?נגדיר יעד זמן סופי לביצוע ויעדים קטנים לעמידה במטרה ,ממש ננעץ בלוח השנה.
?נפרוט את כל מה שאנחנו צריכים על מנת שנוכל להתחיל את המשימה מאדם שילווה אותנו, צבעים , מצלמה …
?נמצא מי ילווה אותנו שנוכל לדווח לו על העמידה ביעדים ובדיקת דופק של מצב ההתקדמות והאם אנחנו זקוקים לדברים נוספים
?מה יעזור עוד לתרגל לתרגל ושוב לתרגל

אנחנו לא מנותקים מהמציאות הקשה שנכפתה עלינו בימים לא פשוטים והזויים שכאלה
כדאי לכולנו לנסות בכל הכוח לשמור על שגרה, לשמור על עצמנו, על הילדים שלנו, להיות עסוקים במסרים חיוביים ולהוות דוגמא אישית, לחזק אותם בעשייה לטובת מטרה חשובה.

חזקו אותם ואתכם לקחת אחריות על החיים שלנו.