במסע האחרון שלי בסופר רחב ידיים, נשמעו לפתע צרחות אימה.
אנשים סביבי החלו לרוץ לכיוון הצרחות. הייתי בטוחה שקרה משהו נורא.

למרות שאני לא מהמתקהלים בדרך כלל, הרגשתי צורך פנימי לגשת לעזור.

הלכתי לכיוון הצרחות וההתקהלות שהלכה והתרחבה. ראיתי אמא, עגלת סופר ובתוכה שני פעוטות, ולצד העגלה ילד כבן 5 יושב בתוך ערימה של שקיות חטיפים על הרצפה.

האמא שמנסה להחזיר את השקיות למדף ממנו הועפו, והילד צורח עליה שלא תיקח את השקיות כי הוא רוצה אותן. וכל שקית שהאמא מחזירה למדף, הילד מעיף שוב לרצפה..

והילד צורח צורח ובוכה וצורח והאמא שעשתה כל מאמץ לשמור על קול מתון ושקט החלה להרים קולה כדי שהילד יקשיב לה תוך כדי שהיא צועקת לו – "תפסיק לצעוק! " וכך נוצר דיאלוג של צרחות שבסופו האמא צרחה "רק לי מותר לצעוק!"

הרבה מאוד פעמים אנחנו נכנסים למצבים שמראש לא היינו צריכים להיכנס אליהם. מצבים אלו מביאים אותנו ההורים, למצב שבו אנחנו מאבדים שליטה ולא נוהגים על פי העקרונות ושיטות החינוך הקבועות שלנו.

כשאנחנו במקום ציבורי לעיני כל או כשיש לנו אורחים בבית, והילד שלנו לא מתנהג על-פי הכללים המקובלים, אנחנו מתביישים ומרגישים שאנחנו הורים לא טובים, לא יודעים לחנך, חושבים מה יגידו עלינו.

מצב זה מביא אותנו להגיב אחרת ממה שהילד שלנו רגיל, לעשות כל מאמץ כדי להשתיק ולעצור את הילד, אנחנו פועלים מתוך לחץ ורצון לרצות את הסביבה כדי שיגידו שאנחנו הורים טובים ושאנחנו יודעים לחנך. כשאנחנו מגיבים בצורה זו, אנחנו לרוב לא משיגים דבר.

הדרך היחידה להחזיר את השליטה לידינו, היא לא לתת ללחץ הסביבתי להשפיע עלינו.
ברור שקל לדבר וקשה ליישם.

אם נחזור לאותה אמא בסופרמרקט, שהגיבה באובדן שליטה והגיעה בעצמה עד כדי בכי.

ניגשתי אליה, אמרתי לה – תתפני אליו, אני אעזור לך. השגחתי על הילדים שהיו בעגלה ובכך האמא התפנתה להתייחס לילד. היא חיבקה אותו והסבירה לו בצורה עניינית שמותר לו רק חטיף אחד, נתנה לו לשתות מעט מים, הוא המשיך לצעוק והיא כבר לא צעקה בחזרה. כך כל האווירה נרגעה. והאמא יכלה להתייחס לקושי האמיתי של הילד שלה. שהוא לא עושה לה דווקא, והוא לא ילד רע. והילד לאט לאט נרגע.

כשהמצב חזר לשליטת האם, היא נתנה לו לבחור חטיף אחד, הוא שם את החטיף בעגלת הקניות, וביחד החזירו את יתר החטיפים שהיו על הרצפה למדף.

בואו נשמור על עצמנו ועל ילדינו – גם בסביבה מלחיצה, ביקורתית, מקשה – לא משנים התנהגות!! נהיה אנחנו. נשמור על הדרך החינוכית שלנו – לטובתנו ולטובת הילדים שלנו.

הם לא ממושמעים או שאנחנו לא ברורים ??
ביקשתי שיסדר את החדר. מה כל כך קשה? אלף פעמים אמרנו, בקשנו, מיליוני פעמים הסברנו ועדיין הדברים לא נעשים.
המתח והכעס המלווים את תחושת התסכול על ההסברים שלא מגיעים לשום מקום, הבקשות שלא מתממשות. אנו הופכים להיות חסרי סבלנות, קצרים מאוד, כועסים ועצבניים מאוד. הרבה פעמים התחושה היא שאנחנו "מדברים אל הקיר" או ש"הם יושבים בתוך ענן" ולא ממש שומעים אותנו. זו תחושה מאוד אמיתית, כואבת ומעצבנת.
בואו נתחיל עם ההרגל שאנחנו נותנים הוראות רק כשאנחנו נוכחים.

לא כשאנחנו בדרך, בישיבה, תוך כדי שיחת טלפון. כי יש סיכוי גבוה שהוראות אלו לא יתבצעו.
כדי שההוראה אכן תתבצע, היא צריכה להיות קצרה, ברורה, מדויקת ובזמן המתאים.

?ניצור שגרה של פעולות קבועות –
כשהילדים מכירים את סדר היום, הם יתכננו את הפעילות שלהם בהתאם ואנחנו יכולים לתזכר אותם גם כשהם עסוקים.
ארוחת ערב תמיד בשבע וחצי, אז גם אם הילדים מתחילים משחק בשבע, הם יודעים שבשבע וחצי הם מפסיקים כדי להצטרף לארוחה.
?נדאג לתת את ההוראה כשהילדים פנויים לבצע אותה או כשהם יודעים עליה מראש.
?נוודא שהילדים פנויים לקלוט את ההוראה – לא תוך כדי צפייה במסכים או באמצע משחק.
?ניתן הוראה אחת (ולא הוראות בצרורות) –
"תיקח את הכלים שלך מהשולחן לכיור", "תפנה את הזבל לפח", "תכין שעורים"….
כשאנחנו נותנים רצף של הוראות, הילדים לא מצליחים לעקוב, הם שומעים רק בליל של צלילים ולא את ההוראות עצמן.
?נוודא שהילדים יבצעו אותה ורק אז ניתן את ההוראה הבאה.
"תאספו את המשחקים לקופסה האדומה" ולאחר שהמשחקים נאספו "לכו לשטוף ידיים" וקדימה לארוחה…
?אתגרו את הילד לראות תוצאות – אם הם יבצעו את ההוראה, נוכל להתקדם לדברים הבאים ונוכל ליהנות מביצוע הדברים ולא להשאר "תקועים" בכעס ובתסכול.

עד עכשיו דיברנו על הוראות שבשגרה, ומה עם הוראות שלא בשגרה ?
לפעמים אנחנו זקוקים לעזרת הילדים, ואז אנחנו נותנים להם הוראה ומצפים שההוראה תתבצע מיד. לדוגמה נתקענו בעבודה ואנחנו זקוקים שהילד שלנו ילך עכשיו להוציא את אחיו הצעיר מהגן.

עלינו להבין שעבור הילדים זו הפתעה וזה מוציא אותם מהשגרה שלהם, הם מרגישים שאנחנו לא מכבדים את הפעילויות והמחויבויות שלהם, ואז התגובה המיידית שלהם היא לרוב סירוב.

בואו נקפיד שהאירועים הבלתי צפויים יהיו לעתים רחוקות וכשאנחנו מבקשים מהם, נשתף אותם בקושי שלנו.

מתן הוראות מתוך כבוד יוביל לתקשורת טובה יותר בינינו לבין הילדים. וכשיש תקשורת טובה, הילדים יהיו חיוביים יותר לביצוע המטלות.

לרוב, כשאני יושבת לכתוב את הטור השבועי שלי, עולים לנגד עיני הסיפורים שאני שומעת במהלך פגישותיי עם משפחות המגיעות להדרכה אצלי. אני כותבת עליהם, עם שינויים קלים כדי לשמור על פרטיותם, אבל שומרת על רוח הדברים.
בתקופה האחרונה, בעקבות המצב, עולים הרבה מאוד תכנים שמדברים על קושי, סבל, עצב, היסטריה, לחץ, פחד מהבאות וזו גם רוח הדברים שנשמעת מסביבי.
הפעם עלה בי הרצון העז לחזק דווקא את נושא האושר.
מתוך מפגשים עם אנשים שלמרות כל הקושי האובייקטיבי שלהם (מות בנם, אביהם, בן זוגם), הם מעבירים מסרים חיוביים ואופטימיים, רציונאליים, חזקים ומשדרים בטחון ואמונה בדרך החיים שלהם.
השבוע ביקרה אצלי משפחה בה האם, בת למשפחה שכולה והוריה ניצולי שואה.
בפגישה התרשמתי מהגישה החיובית שלה וביקשתי שתספר על הבית בו היא גדלה.
(זה תמיד מסקרן אותי כיוון שאנחנו לוקחים מבית הורינו את המודל ההתנהגותי ומשליכים אותו על משפחתנו).
היא תיארה את בית ילדותה כבית שמח, עם הקפדה על המסורת ושמירה על סדר יום, עם זאת הרבה הרגשה של ביחד, הקשבה ושיח שתמיד הדגיש את הצד החיובי בכל דבר.
אותה חשיבה חיובית בלטה בימי האבל כשאחיה נהרג. כבר ביום בו קיבלו את הבשורה, נתנו הוריה הסבר ריאלי לילדים ולעצמם, הוריה הסבירו לה שאחיה נהרג למען המולדת, הם הדגישו את המשמעות בצורה שאיפשרה לה, לאחיה ולהוריה לשאוב ממנו כח להתמודד.
כך היה גם בארוחות המשפחתיות בימי האבל, ההורים הצהירו שמדברים על הכל ומותר לצחוק וגם לבכות. גם בהמשך, את האזכרה השנתית הם מקיימים עד היום בפיקניק משפחתי באזור בית הקברות ולשם מגיעים כל בני המשפחה המורחבת, כולל בני הדור הצעיר. התיאור שלה הוא של משפחה מגובשת, שמחה ומאושרת למרות הכאב.

אמנם לא כל אובדן, כאב או קושי ניתן להסביר כמו במקרה הזה, ויש קשיים אחרים שלא ניתן להסביר. אבל אני מאמינה שגם אז, ניתן עדיין לצקת משמעות, לבחור להסתכל על הקושי בצורה שתורמת ומקדמת אותנו. כמו:
מה זה גורם לנו להבין על החיים? על חשיבותם, על שמירה עליהם, על הנאה מהם?
כמה חשוב למצות כל רגע? כמה חשוב לשאוף להישגים ומימוש חלומות?
כמה חשובה המשפחה והיחסים בין בני הבית?

תהיתי לעצמי מהו אושר?
ההגדרה המילונית היבשה היא – אושר הוא רגש המבטא מצב נפשי של האדם שמקורו בהנאה וסיפוק. ניתן גם לתאר אושר כמצב של היעדר סבל, דיכאון, שכול, חרדה וכאב.
האמנם?
כאשר אנחנו שומעים משפחות שנפגעו בימים אלו ואחרים, אין ספק שהם חווים סבל, קושי וכאב רב ובכל זאת, הם משדרים חוזק, בטחון ואמונה שיהיה טוב, הם חיוביים ואופטימיים.
זו גישה מאוד מרגשת ונותנת כוחות, דרכה גם הפרופורציות משתנות.
אז איך בכל זאת מגיעים אל אושר כזה?
באמצעות חשיבה חיובית.
חשיבה חיובית היא דרך חיים שדורשת אימון ותירגול שמעלה אותה מרמה של לדבר על לחשוב חיובי, לרמה של לחיות בצורה כזו.
זה מתחיל בתשומת לב ומודעות לאיך שאנחנו מדברים, למילים שאנחנו בוחרים לומר, למחשבות בראש שלנו, לאיזה מחשבות אנחנו בוחרים להקשיב ולהעצים ומאיזה להתעלם ולתת להן להיעלם.
כשאני מדגישה את המחשבות החיוביות, מעצימה מגדילה אותן, לפעמים אפילו ממציאה אותן לעצמי בצורה של אוטוסוגסטיה, שכנוע עצמי מלאכותי, אני מקבלת כוחות שעוזרים לי להתמודד עם מה שהחיים מזמנים.

נכון, יהיו גם מחשבות אחרות, אני רואה אותן בתוך הראש שלי, ובחורת לתת להן לחלוף, לא נותנת להן מקום, לא מאמינה להן מראש.

טיפ קטן – תשתמשו במשפטים חיוביים. תכתבו אותם ותתלו על המקרר, בחדר העבודה, בכל מקום שתוכלו לראות אותם. תחזרו עליהם כמו מנטרה ותהפכו אותם לחלק מאורח החיים שלכם. גם כשממש בא לכם להתלונן, תעצרו רגע ותחשבו אחרת.
גם אם יצא לכם משפט מתלונן, או לא נעים, כי "ברח" לכם מהפה, תעצרו, תתקנו, תגידו סליחה, אני בוחר להיות חיובי אז אגיד את זה אחרת.
גם במילים שאתם משתמשים מול עצמכם, גם בשיח הפנימי, תעצרו! תשנו את הגישה, כל רגע ורגע אפשר לתרגל את זה וזה יכול לשנות את החיים.

חשיבה חיובית היא לא לשקר לעצמכם, או לספר לעצמכם משהו שהוא שקר,
חשיבה חיובית היא לשנות את נקודת המבט על מה שקיים ממילא ולא ניתן לשנות אותו.

לדוגמה –במקום לחשוב על למה אי אפשר לצאת מהבית, תחשוב איזה כיף שכולם בבית ביחד ואפשר לשחק, לספר וליצור שפה משפחתית וחוויות משפחתיות, איזו הזדמנות להעמיק את הקשרים בין בני הבית וליצור רשת ביטחון חזקה ואוהבת לכולם.

החשיבה החיובית מובילה אל האושר ומהווה מודל גם לדור הבא – תחשבו על זה !!

תקופה ארוכה שלא נפגשנו עם משפחה וחברים.
עם ההקלות האחרונות כבר ניתן להיפגש וליהנות מהביחד, כמובן תוך שמירה על הכללים ועל המבוגרים.
חג השבועות הזה הוא הזדמנות להתכנסות משפחתית מחודשת, אחרי החג האחרון אותו חגגנו בזום, אפשר שוב להוציא את הבגדים היפים והחגיגיים מהארון.

המסורת מכתיבה קוד לבוש לבן, הכנת ארוחות המבוססות על מאכלי חלב.
תמיד יש את מי שיכין מתכון חדש מתכנית טלוויזיה או ממתכון מסובך שרץ לו באינטרנט. כמובן שלא נשכח את כל התבשילים המסורתיים שחייבים שיהיו וכך מבלי שנרגיש שולחן החג שלנו מתמלא במאכלים בצבעים שונים, שמדיפים ריחות מגוונים ומגרים.
איזה כיף זה!

האמנם? תלוי למי…
אחת האימהות כותבת לי:
"כשאנחנו מגיעים לארוחת חג עם הילדים (כולם עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD), אני תמיד נכנסת לכוננות. זה מתחיל בבגדים הלבנים, שאני פוחדת שיתלכלכו לפני שכולם יראו כמה הם יפים,
אז אני דרוכה ומראש קצת בלחץ.
כל המשפחה נפגשת, זה מלא שמחה וכיף אבל גם יוצר אווירה עמוסה.
אח"כ מגיע עניין האוכל, מלא אוכל, מלא צבעים, ריחות והרבה דברים לא מוכרים.
הילדים מתחילים להתבלבל, לא תמיד מוצאים מה לאכול, ולא רוצים לנסות כלום, ומתחילים ממש להיות רעבים וגם לנדנד – מה עושים ?"

כמה טיפים לחג –
1.פוחדים שהבגדים הלבנים יתלכלכו ?
לא חייבים ללבוש את הבגדים הלבנים הכי יקרים, קנו כמה חולצות טריקו לבנות פשוטות וכך לא תחששו שיתלכלכו. תמיד אפשר להחליף חולצה ובבית לכבס הכל.
כדאי גם להצטייד במגבוני ניקוי מיוחדים להסרת כתמים בתיק. זה תמיד טוב שיהיה איתכם.

2.המפגש מתחיל מאוחר והילדים רעבים ולא תמיד יש להם מה לאכול?
תנו לילדים לאכול משהו קטן לפני הארוחה, עוד בבית. כך הילדים לא יגיעו רעבים וחסרי סבלנות ואז עוד יגלו שיש עיכוב בארוחה, בגלל הדודים שמאחרים ועל השולחן מחכות להם כל מיני "הפתעות" שהם בכלל לא אוהבים..

3.לילדים קשה לשבת כל זמן הארוחה?
אם אתם מארחים זה מאוד נוח להגיש בשולחן מרכזי המשמש כמזנון, כך כל אחד יכול להרכיב לעצמו את המנה שהוא אוהב. והכי חשוב – לא צריך לשבת שעות ליד השולחן. ואפשר לקום כמה פעמים שרוצים ולקחת עוד משהו משולחן ההגשה המגוון.
אם אתם מתארחים – אפשרו להם לקום כשסיימו לאכול, הביאו אתכם משחק חדש או חומרי יצירה מתאימים שיהיה להם משהו מסקרן להשתעשע בו בזמן שאתם עדיין אוכלים.

4.הילדים מתרחקים משולחן החג בגלל המראות או הריחות?
אז בואו נדאג קודם כל, שלצד כל הדברים המורכבים יהיה מאכל פשוט ומוכר שהם אוהבים ומתאים לילדים. למשל פסטה ברוטב עגבניות או פסטה ללא רוטב בכלל (לצד הפסטה ברוטב שמנת גבינות וסלומון..), או גבינה צהובה פחות פיקנטית, פיצה ללא תוספות מוזרות.
אם אתם מתארחים, הביאו אתכם מאכל אחד לפחות, שהילדים שלכם אוהבים. זה מסיר מכם את הדאגה ונותן להם בטחון שיש משהו שהם אוהבים ומכירים. ובכל מקרה, אל תכעסו עליהם אם לא ירצו לטעום מכל המאכלים המיוחדים, זה באמת לא ממש משנה.

ככל שנבין את הקשיים האובייקטיביים של הילדים עם הפרעת הקשב –
ויסות חושי, ויסות רגשי, אימפולסיביות ,התארגנות וניהול זמן.
ככל שנבין שכל אלה אינם רק אבחנות שכתובות באבחון, אלא ביטויים אמיתיים של קשיים המשפיעים בחיי היומיום,
כך נוכל לקחת את הקשיים מראש בחשבון ולהתייחס אליהם בצורה רצינית ומשמעותית, נתארגן ונהיה מוכנים לכל מקרה שעלול להתרחש ונתנהל מתוך שליטה ולא מתוך אימפולסיביות.

אז ילדינו יהיו מחוזקים יותר ובטוחים יותר.
הם ייהנו וכך גם אנחנו.

חג שבועות שמח !! חג שבועות נושא אופי חקלאי וחברתי, ובעזרתו אפשר להסביר לילדים ערכים חשובים הקשורים לאהבת הארץ, למתן לעניים, יחס לזרים, חשיבות החי והצומח לאדם ועוד מסרים.

חזרה ללימודים בעידן מגפת הקורונה לילדים הסובלים מ ADHD – איריס שני מארחת את ד"ר איריס כהן יבין

החיים שלנו כיום, בעידן מגפת הקורונה, שונים מכל מה שהכרנו בעבר ומאופיינים על ידי שינויים, הגבלות ואי ודאות.
עבור ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, תקופה זו יכולה בהחלט להיות מאתגרת.
לאחר שנאלצו להתמודד עם הסגר, הגבלת תנועה, ריחוק חברתי ולמידה מהבית, כעת עליהם להתמודד עם חזרה לשגרה, אך לשגרה שונה ממה שאי פעם הכירו.
ההתמודדות הינה במספר מישורים:
סדר יום: כמו לאחר החופש הגדול, הרבה ילדים שיצאו מהשגרה הרגילה של שינה בזמן וקימה בזמן בבוקר, מתקשים לחזור להרגלים מותאמים לתקופת הלימודים.

הסתגלות לשינויים: הילדים נכנסים למסגרת שונה ממה שהיו רגילים קודם. יש הנחיות רבות שצריך להבין ולהפנים. במקרים רבים הכיתות מחולקות לקבוצות, לא תמיד לומדים עם המורות שהם מכירים. אין אפשרות לשחק בחוץ במשחקים שעוזרים להוציא אנרגיות.

היגיינה וריחוק חברתי: ההתעסקות בהיגיינה, שטיפת ידיים, מסכות וכפפות, שמירת מרחק מילדים אחרים, לא לשחק במשחקים משותפים והגבלות נוספות יכולות להקשות מאוד על הילדים.

חברתית: לא קל עבור רוב הילדים להיכנס שוב למעגל החברתי לאחר תקופת נתק (לרוב בחופש הגדול יש מפגשים חברתיים בניגוד למצב כיום של נתק מוחלט).
ההגבלות של הריחוק החברתי מפריעות למשחק הספונטני של הילדים. יהיו ילדים שיחווה החמרה של קשיים חברתיים שהיו עוד קודם או קשיים חדשים ,ויש סיכון לחוויות של חרדה , בדידות ומצוקה.

לימודית: רוב הילדים יצאו מרוטינת הלמידה המסודרת, והלמידה בבית לא נתנה מענה מלא, כך שישנם ילדים רבים שצברו פערים לימודיים. ישנם ילדים שמצאו שהלמידה מהבית הייתה קלה יותר עבורם מסיבות רבות, לילדים אלו יהיה קשה לחזור ללמוד שוב במסגרת הכיתה ולחוות שוב לחץ של מטלות ומבחנים.

התארגנות: על הילדים להביא חפצים שהם לא רגילים להם (מסיכות, כפפות, מגבונים, חיטוי) בנוסף לציוד לימודי וחוברות הלימוד שאי אפשר להשאיר בכיתה. דבר זה יכול להיות מבלבל וקשה עבור ילדים עם קשיים בהתארגנות.

קשיים תחושתיים: יש ילדים הרגישים למגע של המסכות והכפפות. כמו כן ילדים המחפשים ואוהבים מגע פיזי מסיבות תחושתיות או רגשיות ועשויים להתקשות מול החוקים של הריחוק החברתי.

סוגיות סביב הטיפול התרופתי: דומה למצב אחר חופשה ארוכה, יש צורך לבחון מחדש האם הטיפול התרופתי אידאלי מבחינת השפעה ותופעות לוואי.

אז כיצד ניתן לעזור לילדים עם הפרעת קשב להסתגל למעבר?
חשוב מאוד לשדר לילדים אמון במערכת החינוך ולא להציף בילדים חרדות מיותרות לגבי המצב או סכנות אפשריות.

חשוב מאוד להכין את הילדים מראש לקראת כל שינוי, לוודא שהילדים מבינים כיצד תתנהל המסגרת החדשה ואת החוקים החדשים.

אם ההורים לא בטוחים שהם מבינים את הנהלים עד הסוף, עדיף להתייעץ עם הצוות החינוכי.

חשוב לדבר עם הילדים לאחר החזרה מבי"ס, לשאול איך היה ואלו קשיים היו כדי לעזור להם בהמשך.

חשוב להיות איתם בזמן ארגון התיק באופן יומיומי, לוודא שזוכרים להביא את הציוד הנדרש ומוציאים את הציוד המיותר.

עבור הילדים הזקוקים לפעילות גופנית בשעות בי"ס כדאי לחשוב ביחד עם המורה על דרכים אלטרנטיביות להוציא אנרגיות, ועל משחקים שאפשר לשחק עם החברים באופן שיהיה מהנה אך לא יגרום לקרבה פיזית.

חשוב מאוד להיות מודעים לקשיים החברתיים, לשמוע את דברי הילד, למצוא דרכים להקל על הילד כולל התערבות של הצוות החינוכי בעת הצורך.

חשוב לעזור בהסתגלות חזרה ללימודים, לעזור להשלים פערים, לוודא שהילד מקבל התייחסות לקשייו מצד המורה, גם אם מדובר במורה שלא מכיר את הילד.

ניתן למצוא דרכים להקל על הילד עם קשיים תחושתיים, מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע כגון מרפא בעיסוק.

מעקב אחר ההשפעה של תרופה, לשים לב לילד בזמן השפעת התרופה, לשאול אותו כיצד מרגיש עם התרופה לטוב ולרע ולוודא שיש מעקב סדיר אצל רופא מומחה בתחום הקשב.

במקרה הצורך חשוב לפנות להתייחסות טיפולית לקשיים רגשיים, התנהגותיים או חברתיים, או הדרכת הורים, על ידי איש מקצוע בתחום בריאות הנפש.