גירושים ומעבר אחד מההורים לדירה משלו משפיעים ישירות על שגרת חיי הילדים שהולכת להשתנות, דווקא שלב זה מצריך שיתוף פעולה והבנה בין ההורים במטרה לייצר קרקע יציבה עבור הילדים.
"אנחנו בשלב של רגע לפני שהוא עוזב את הבית לדירה משלו. הקופסאות מפוזרות, האווירה של מעבר והכל מבולגן. אני יודעת שאוטוטו זה נגמר וחוששת מאיך זה יתנהל בעתיד. הרי לא הצלחנו להיות מתואמים כשהיינו ביחד ולא יצרנו שגרה משותפת, פשוט לא הסכמנו על כלום. אז מה יהיה עכשיו בבתים נפרדים? הילדים הרי זקוקים ליציבות. מתי הם ילכו לישון כשאני לא לידם? איך הם יקומו בבוקר? הם הרי יצטרכו לעבור בין הבתים שלוש פעמים בשבוע".
כך סיפרה לי השבוע פרודה טרייה, בשלהי שנות השלושים לחייה, שחוששת מהבאות, בעיקר בכל הקשור להסתגלות ילדיה. לדבריה, בעלה והיא החליטו להתחיל בהליך גירושים, כשטובת הילדים לנגד עיניהם. "ידענו שאנחנו לא רוצים שהם יחיו בבית עם צעקות, מריבות ואי הסכמות", היא הוסיפה. "היום, כשזה הולך לקרות בפועל, פתאום כל הדברים הקטנים נראים לי בלתי אפשריים להתמודדות".
הסברתי לה כי אם בעלה והיא הגיעו למסקנה שהם לא מסתדרים, כל היום רבים ומצויים בסיר לחץ מתמיד, ראוי לעשות הפרדת כוחות. כלומר. כל אחד יחיה בבית משלו ובדרך שמתאימה לו. עם זאת, חשוב להבהיר כי בכל הקשור לילדים עליכם להשתדל להיות מתואמים כדי שתהיה להם קרקע בטוחה ויציבה. המשמעות בפועל היא לא לעשות דווקא, לא להיות צודקים בכל מחיר, לשתף פעולה בשבילם. קרקע בטוחה היא כזאת הנבנית משגרה, מסדר יום ברור, מלדעת מה מותר ומה אסור ומגבולות ברורים.
אז כיצד מיישמים זאת?
1. נבנה צינורות אינפורמציה. ניידע אחד את השני במידע על הילדים. היום זה מאוד פשוט ואפשרי באמצעות קבוצת ווטסאפ ביניכם או קבוצה נוספת עם המורה כדי ששניכם תהיו מעודכנים.
2. ניצור תוכנית שבועית עם פעילויות קבועות כמו חוגים, מתי עוברים מבית לבית, שעורים פרטיים, בדיקות רופא ועוד, כדי לדעת את הדברים ולהתכונן אליהם.
3. נדאג שהתוכנית תהיה תלויה בשני הבתים. מי שמוכן לקחת אחריות על ההכנה הוא זה שיעשה זאת, והשני ישתף פעולה ויתאמץ לשמור על כך.
4. ניצור טקסים שיתקיימו בשני הבתים. למשל, סיפור לפני השינה, פתקי מסרים חיוביים מתחת לכרית לפני השינה, השכמה בשעה קבועה, הרגלי בוקר אחידים.
5. נהיה נוכחים בחיי הילדים כשהם אצל בן או בת הזוג. למשל, בתחילת היום ו/או בסופו נשמור על רוטינה קבועה סביב שעה מסוימת שבה הילדים ידברו עם ההורה השני, זה שלא נמצא איתם.
זכרו, אל תילחמו אחד בשני. עכשיו כשכל אחד מכם נמצא בנפרד, הקשר ביניכם אינו אינטנסיבי. אתם לא צריכים לריב על כל דבר, תורידו את ההתנגדויות. והכי חשוב להבנה – התגרשתם אחד מהשני, אבל לא מהילדים.

אתחיל עם דוגמא לתסכוליו של ילד שביקר אצלי: "זה מבלבל. ההורים נמצאים אבל בעצם כל הזמן עסוקים. הם כאילו שם, כאילו שניתן לפנות אליהם, כאילו שניתן להתייעץ איתם, אבל בעצם הם לא שם באמת. כשהם מתפנים לענות לי לשתי דקות, הם חסרי סבלנות והם לא ברורים לא לי ולא לעצמם, מתבלבלים בין מה שהבטיחו לבין מה שהם מוכנים עכשיו לקיים. בקיצור, בלגן".
זה קורה בהרבה מאוד בתים. כשאני שואלת הורים אם הם יושבים עם הילדים לאכול ארוחת ערב, האם הם נמצאים עם הילדים בשעות אחר הצהריים, האם הם מבלים זמן עם הילדים – התשובה שאני מקבלת היא "בוודאי, אני אפילו מקדים לחזור מהעבודה" או "אפילו לא לוקח איתי עבודה הביתה".
ובכל זאת, כשאני מדברת עם הילדים, התשובה פעמים רבות היא, שהם לא ממש נוכחים. אותו ילד סיפר לי איך הוא עבד על הוריו השבוע: הוא הזמין פיצה מבלי שהם אישרו לו, ואחר כך כשהם לא הבינו מנין הגיעה הפיצה, הוא אמר להם: "אבל אתם אמרתם שאתם מרשים", וההורים האמינו לו כי הם לא זכרו, לא היו קשובים, לא היו פנויים.
לא מזמן ישבתי בסוף היום בחוף הים. הגיעו אבא ושלושה ילדים קטנים, חמודים ושמחים, חשבתי לעצמי – איזה אבא נפלא ומשקיע, עוזב הכל ולוקח את ילדיו לים. הם התיישבו סביב שולחן באחת מהמסעדות בחוף. הילדים הורידו חולצות, הוציאו את כלי המשחק מהשקיות והתחילו לשחק בשמחה בחול.
והאבא? בדיוק בזמן ההתארגנות צלצל הנייד שלו. הוא ענה ומאותו הרגע היה שקוע בשיחה ארוכה ומעצבנת, הלך הלוך ושוב על החול, דיבר ודיבר ודיבר.
והילדים? משכו במכנסיו, הפכו את הכסאות, רבו, התלכלכו ובכו.
והאבא? צועק: "עכשיו אני בטלפון!". גם המלצר שבא לקבל הזמנה, קיבל אותה כלאחר יד, כשהאבא מחזיק ביד אחת את הטלפון וביד השנייה מביט בתפריט, הזמין משהו וחזר לשיחתו.
הילדים התיאשו מלנסות לקבל תשומת לב מהאבא. כשראו שאין ברירה הם חזרו לחול ושיחקו, ומדי פעם ניסו לפנות לאבא, לתפוס ברגלו, לשפוך מים על רגליו ולמשוך בשערותיו. רק כאשר הגיעו השניצלונים והצ'יפס, לאבא לא הייתה ברירה, הילדים התיישבו סביב השולחן מלאים בחול, ובאותו רגע הוא סיים את השיחה והחל לצרוח על הילדים: "למה אתם מפריעים לי לדבר. זו הייתה שיחה מאוד חשובה" ושלח אותם לרחוץ את עצמם לפני שיישבו לאכול. כשהם חזרו, האוכל כבר היה קר והם התעצבנו והחלו להתלונן. ברור שמכאן והלאה, אחר הצהריים, שהיה אמור להיות בילוי כיפי משותף עם אבא, הפך לסיוט משותף.
הורים, הנוכחות שלנו לא מספיקה. הילדים זקוקים לתשומת הלב שלנו. אל תתנו לטלפון ולסביבה לגזול מהילדים את מה שמגיע להם.
שלכם איריס שני המנכ"לית העמותה

השבוע התקשרה אליי בוכה, אמא צעירה שאמרה לי: "אני לא מסוגלת יותר, הילד סירב לקום וללכת לביה"ס, הכרחנו אותו לקום וללכת, לא הסכמנו לוותר לו, הוא הלך כועס. בביה"ס הוא הפך למורה את הכתה, דחף שולחנות, דיבר בקל רם, פגע בילדים, המורה צלצלה שנבוא לקחת אותו.
מה אני עושה? רק עכשיו הגעתי לעבודה, כשחשבתי שסופסוף אני יכולה להתחיל את הפרויקט שכבר חודש וחצי אני דוחה. נראה לי שיפטרו אותי בחודש הקרוב.
ומה אעשה איתו ? אקח אותו הביתה ? לתת לו לנצח? הוא לא רוצה ללכת לביה"ס. עשיתי הכל, כדי שהוא והאחים שלו יחזרו לשיגרה רגועה ובטוחה. השלמנו את כל הציוד, תכננו כריכים לכל יום, קבענו השכמה נוחה והתחלנו את שנת הלימודים והשגרה – זה מה שמגיע לי ? איך אמשיך כך ? עכשיו אני כל כך כועסת, שהכי טוב שלא אראה אותו."
אמרתי לה שאני מבינה את הכעס שלה ואת התסכול אחרי כל ההשתדלות, אבל היא חיבת לזכור שהילד נמצא בשלב המעבר, זו דרכו להביע את הקושי – זה השלב שבו הוא מתפוצץ, לא רוצה לקום, לא רוצה ללכת לביה"ס, הוא עצוב, הספיק כבר לריב עם כמה חברים, הוא שונא את המורה, אין לו כח להכין שעורים – בקיצור, קשה לו לחזור לשגרה.
אין לי ספק שאנחנו, שבתחושה שלנו עשינו ועושים הכל כדי שהמעבר יהיה חלק וקל, אין לנו כוח להבין אותם, לא מסוגלים להכיל את הקשיים שלהם.
זה הזמן לבקש עזרה. אמנם אנחנו לא אוהבים לערב את צוות בית הספר, אבל זה הפתרון.
לבקש מהצוות עזרה, להסביר את הקושי של הילד, לנסות ביחד איתם למצוא את הדברים שביה"ס יכול להציע לו כדי למשוך אותו ויהיה לו קל יותר להיכנס למסגרת. התייחסו לצוות ביה"ס כשותפים שלכם בחינוך הילד. ככל שהם ירגישו את הנכונות שלכם לשיתוף הפעולה, ויבינו שאתם סומכים עליהם ורוצים את עזרתם המקצועית, הצוות החינוכי יעשה מאמצים אדירים לעזור לכם ולילד.
עבודה משותפת של ההורים וצוות בית הספר יוביל את הילד להצליח במסגרת הכל כך משמעותית שבה הוא נמצא רוב שעות היום שלו.
כבוד הדדי, הערכה ושיתוף פעולה, זה המתכון המנצח.

"אני יודעת שתופתעי, אבל אני דווקא, אוהבת את החופש!
החודשיים של החופש הגדול ואחריו החגים היו נפלאים עבורי. פעילויות בשעות לא רגילות, ביקורים של חברים, שכנים, בני משפחה שמחפשים בילוי בחופשה. אין זמנים מסודרים, אין ארוחות מסודרות, הילדים יושבים שעות מול המסכים ועד השעות הקטנות של הלילה, בקיצור – השגרה לא קיימת, ארבעה חודשים שכל ההרגלים נרדמו. ואני? אני רגועה!
בשבילי השגרה, הסדר, העמידה בזמנים היא הסיוט האמיתי ותמיד כשמגיעה חופשה אני מרגישה איך כל המתח משתחרר אצלי בבת אחת. לא אכפת לי לדאוג לכל מה שהם צריכים, אוכל, בייביסיטר שתהיה אתם, בן משפחה שיבלה אתם, העיקר שיהיה לי את השקט הזה, לקום בבוקר בנחת, להתארגן בשקט ולצאת לעבוד רגועה. בדיוק ההיפך מכל ימות השנה, שאני כבר מגיעה לעבודה מותשת מכל המלחמות של הבוקר.
בשבילי החופשות הן זמן התרגעות. למדתי לתכנן את ימי החופשה וזה מאפשר לילדים ולנו, לי ולבעלי לנשום קצת בין לבין. קבענו בחופש רק שלוש פעילויות בשבוע. כל יתר הזמן הילדים העסיקו את עצמם. זה פינה לנו גם זמן איכות ביחד, לשבת בבית בשקט, לשתות יחד קפה, להחליף חוויות מהיום והילדים עסוקים בשלהם, לא צריך לשבת אתם על שעורי הבית, לקחת לחוגים, להתכונן למבחנים – הם לא זקוקים לנו.
עכשיו הכל נגמר, אנחנו נכנסים לתקופה ארוכה בלי חופשה. אני שומעת את כל ההורים ששמחים שהחופשה הסתימה ואני מרגישה איך לאט לאט כל הגוף שלי שוב מתכווץ – חוזרים לשגרה…"
אני כל כך מבינה על מה היא מדברת. הרגשתי את המתח, ראיתי את הדמעות בעיניים שלה. הבנתי שהקושי האמתי הוא שלה, שהיא סוחבת למעשה את הקושי שלה במעברים, בהתארגנות, בעמידה בלחצים ובעיקר ההתמודדות מול מערכת החינוך שהיו לה קשיים רבים בה.
בנינו יחד תכנית לשינוי –
1. לבנות לעצמה תכנית התארגנות שתתמוך בתכנית היומית של הילדים – למשל, היא צריכה לקום חצי שעה לפני ההשכמה של הילדים כדי שתוכל להיות פנויה לטפל בהשכמה של הילדים.
2. להעלות על הכתב את הקשיים שהייתה רוצה לקבל בהם עזרה במשך היום – למשל שעת ההשכמה, זמן הכנת השעורים, הסעה לחוגים.
3. לפרק כל קושי למשימות – לדוגמה קושי בהשכמה, מורכב מהצורך להעיר את הילדים כמה פעמים עד שהם קמים, להכין להם ארוחת בוקר, להכין כריכים, להתארגן בעצמי.
4. לבדוק באיזו מהמשימות אני צריכה עזרה וממי אוכל לקבלה – למשל בן הזוג, סבים וסבתות, שכנים או להביא נער או נערה שיעזרו באותן משימות, יש חברות שמכינות כריכים ומניחות בבוקר ליד הדלת, אפשר להכין את הכריכים ערב קודם, ללמד את הילדים להכין את הכריכים לעצמם.
5. בצורה זו יש לפרק כל קושי בנפרד ולמצוא את הפתרונות שיקלו על ההתמודדות היומיומית.
העזרה נמצאת סביבנו, אנחנו צריכים ללמוד לזהות מתי אנחנו זקוקים לה ומי יכול לעזור לנו.

כשראיתי את השם שלה על צג הטלפון, התרגשתי מאוד. בפעם האחרונה שדיברנו היא היתה תלמידת תיכון, ואחרי תהליך שעשינו יחד היא הצליחה לסיים את הלימודים בהצטיינות.
בשיחה היא סיפרה כי אחרי השירות בצבא, טיילה במזרח, היא ועכשיו התקבלה ללימודי תקשורת שכל כך רצתה, אבל פתאום היא פוחדת שזה גדול עליה.
היא ביקשה שניפגש, וכשנכנסה לחדר מיד החלה: "להיות סטודנטית עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD – זה נראה לי כמו התחלה של בדיחה. להגיע בזמן, לשבת במשך שעות, לעקוב אחרי דברי המרצה, ממש להקשיב, שלא לדבר על להצליח לרשום את הדברים – וכל זה מבלי לדבר, מבלי לומר את דעתי או להתווכח.
בנוסף, צריך לזכור את המערכת, איפה כל שיעור מתקיים, לאסוף מאמרים, לצלם, לסדר, לשמור, לזכור, לחייך ולהיות נחמדה, לזכור את הדרישות כמו מה מותר, מה אפשר, מה אסור ומה כדאי, להתעקש ולא לוותר, להכין אוכל, לקנות ציוד. ה צ י ל ו!!!".
התחלנו לעשות סדר, לפרק את הדברים שיצרו את החששות, וגילינו כי העומס של החששות עוצר אותה מעשייה.
ביחד הבנו שהכי חשוב – לא להיות לבד! למצוא מישהו שאפשר לסמוך עליו, לשתף, לדבר על הדברים, לא רק לשפוך מהלב. מישהו שגם אנחנו יכולים לעזור לו, כדי שהקשר יהיה הדדי ולא נרגיש שאנחנו הופכים לעול או מטרד, ליצור קשר של נתינה וקבלה. כשמשתפים אחרים במה שקורה לנו, התחושות הקשורות בעומס נכנסות לפרופורציה וניתן להתמודד איתן.
אז כיצד נתמודד עם הלימודים והשיעורים ביעילות? נכתוב את הדברים, ניצור רשימות, נגדיר מטרות קטנות, אפשריות וברורות, נמצא אפליקציה שיכולה לסייע, נצטרף לקבוצות וואטס אפ של סטודנטים, ניצור קבוצת למידה ונהפוך את הלמידה לאתגר – ליעד שניתן לכבוש אותו.
והעיקר, נזכור כי כשהדברים נראים גדולים, עמוסים ובלתי מנוצחים, לא נתבייש לבקש עזרה ונהיה פתוחים לקבל ואפילו להעניק אותה בשעת הצורך. שנת לימודים פורייה ומוצלחת לכולם.