"כל הקיץ עידו לא נפגש עם חברים מהכיתה שלו, הוא העדיף להיפגש עם חברים מביה"ס היסודי, שאיתם הוא עדיין מצליח לשמור על קשר.
מדי פעם היו ניסיונות להיפגש עם החברים מהכיתה הנוכחית, דרך שיחות ווטסאפ, אבל מהר מאוד הם חסמו אותו או צחקו עליו, ממש לעגו לו. מזל שהוא ילד חזק כי זה לא הפסיק – יש ילד אחד, תום, שהוא כוחני בצורה שלא תיאמן, הוא גורר אחריו עוד ארבעה ילדים והם הפכו להיות מבחינתי, חבורת הרשע. עידו לא מבין את זה, הוא מנסה בכל הכוח, להתחבר דווקא עם החבורה הזאת, הוא לא מוותר, חוטף סטירות וממשיך להתעקש הוא מוכן לעשות הכל בשביל להיות חלק מהחבורה.
עכשיו כשחזרו ללימודים זה החמיר, עכשיו זה לא רק ברשת הדיגיטלית, עכשיו זה גם בהפסקות ובשעורי ספורט, הם לא מוכנים שהוא יהיה חלק והוא מתעקש. הוא מעדיף להיות בודד, מאשר לנסות ולהתחבר לילדים אחרים בכיתה. מבחינתו, זה אתגר. להיות חלק מהחבורה הזו, זה ניצחון.
אין לי ספק שגם לו יש חלק בדבר, הילד שלי יודע לחפור כשהוא רוצה משהו, אז הוא מציק ומציק והוא לא מרפה. לא תמיד הוא מבין למה באמת מתכוונים ואז הוא מגיב בצורה לא מתאימה ולעתים באיחור. הפרשנות שלו לסיטואציות החברתיות היא איטית ולעתים שונה ולא קשורה, זה מוציא מהדעת, הוא גם לא מסוגל לשמור סוד.
כן, ברור לי, הכל ברור, אבל עדיין מאוד כואב ואני לא יודעת מה לעשות. הוא כרגע תלמיד בחטיבת הביניים וככל שהוא גדל אני מרגישה שעשיתי לו עוול, שלא נתתי לו להתעמת עם סיטואציות חברתיות וכל הזמן גיביתי אותו. לא ראיתי את המצבים מהעיניים של הילדים אלא רק מהרצון שלי לגונן עליו."
כל הקשיים שהאימא העלתה הם מוכרים. לא תמיד בכל המאפיינים ולא תמיד בעצמה כזו, אבל אנחנו פוגשים לא פעם ילדים בודדים, שלא מצליחים לצאת מהצורך והרצון העז שלהם להתחבר, להיות חלק מחבורה מסוימת. ודווקא החבורה הזו לא מתאימה להם – היא פוגעת בהם, משפילה אותם ומביאה אותם למצבי סיכון כי הם מוכנים לעשות הכל כדי להיות חלק מהחבורה.
איך בכל זאת נעזור להם?
1. חזקו את הדימוי העצמי של הילד ע"י פתיחת אלטרנטיבות חברתיות נוספות, מחוץ למסגרת הבית ספרית, כדי שיוכל להתאמן בלקשור קשרים חברתיים, ממקום שבו הוא חזק.
לדוגמה: ילד שחזק בספורט יוכל להתבלט בחוגי ספורט, ילד שחזק במחשב יוכל להתבלט בחוג מאתגר בתחום.
2. תהוו מודל לחיקוי והראו לילד את המעגלים החברתיים המגוונים שלכם וספרו גם על חברים שלא המשכתם אתם את הקשר, כי היו נכונים לאותה תקופה, או שהקשר כבר לא התאים לכם.
לדוגמה: עבודה, משפחה, חברים מהתיכון, חברים מהצבא.
3. למדו את הילדים לשאול את עצמם שאלות, כדי לבחון אם החברות נכונה להם באמת או שאולי זה מטעמים שגויים.
לדוגמה: מה יוצא לי מהקשר הזה? למה הקשר כל כך חשוב לי? האם הקשר הזה שווה את זה?
4.התיווך שלכם נכון כשהילדים צעירים, גם אז צריך לדעת לעשות זאת במינון נכון. אל תהיו במקום הילדים, זה כמו מאמן כדורגל שיכנס לשחק במקום השחקנים. תנו לילדים להתמודד ולהתאמן. ככל שהילדים מתאמנים בגיל צעיר יותר, כך הפגיעות תהיינה קטנות יותר ויכולת ההתמודדות שלהם תתחזק.
5. כשאתם חווים התנהגות דומה של הילד בבית, אל תוותרו, אל תתעלמו אלא תתמודדו כי הילדים מקבלים מסר מוטעה. הם מבינים שאם מאפשרים ומקבלים את ההתנהגות הזו בבית, הם יכולים להתנהג כך גם עם החברים בכתה ושם כבר לא מוותרים להם.
תהיו עם יד על הדופק – אם אתם מזהים שהילד שלכם חווה פגיעה חברתית ברמה של חרם, אמירות קשות, השפלות – אל תהססו לפנות לביה"ס וביחד עם הצוות החינוכי מצאו את הדרך לפרק את הדינמיקה שנוצרה.

מרגיז לגלות כל פעם מחדש, שבוע לפני תחילת שנת הלימודים, שבשם הפופוליזם מתפרסם מחקר "כאילו חדש" או סרטון "משכנע", או שמישהו מחליט לגלות "את כל האמת" על הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD.
כי פעם אחר פעם אנחנו רואים ש"כל האמת" היא רק הדעה שלו, שאינה מבוססת מחקרית, שלא עמדה בשום קריטריונים או סף מקצועי, והמחקרים "החדשים" הם בדרך כלל כותרת שיצאה מהקשרה. מידי שנה, לקראת פתיחת שנת הלימודים אנחנו נחשפים לכתבות מטעות ולפרסומים שגויים של אנשים שיש להם מה להרוויח. שימו לב למי אתם מקשיבים, בדקו כל דעה וכל המלצה. הקפידו על אנשי המקצוע שאתם פונים אליהם.
מקריאת המאמרים שהתפרסמו השבוע בעיתונות, ברור לגמרי שהכותבים לא טרחו לעשות תחקיר אמתי ולמערכות העיתונים בהם התפרסמו הדברים – באמת שלא אכפת, כי העובדה היא שהפרעת קשב היא הפרעה נוירו- ביולוגית התפתחותית ושיש לטפל בה כבכל הפרעה רפואית אחרת.
הכותבים התייחסו בזלזול להפרעה ולאנשים המתמודדים איתה והאשימו את ההורים שנותנים טיפול תרופתי לילדיהם כהורים הישגיים המחפשים קיצורי דרך.
בעשרות שנות עבודתי פגשתי מאות ואולי אפילו אלפי משפחות ונחשפתי לקשיים הגדולים של גידול ילד עם הפרעת קשב. ראיתי הורים רבים שנמנעו תקופה ארוכה מלתת לילדיהם טיפול תרופתי בגלל הפרסומים השגויים שנחשפו אליהם ודעת הקהל הביקורתית, הורים שרק כשהבינו שלילד שלהם רע למרות כל המאמצים והטיפולים האחרים שהם רוכשים (בדרך כלל בעלויות מטורפות) החליטו לנסות את הטיפול התרופתי והבינו, שהפרעת קשב היא הפרעה נירו-ביולוגית ולכן לטיפול התרופתי חשיבות רבה והוא חלק, לעיתים הכרחי בטיפול.
אבל חשוב לזכור שהטיפול התרופתי הוא רק חלק מהטיפול בהפרעת קשב, וכי הטיפול המומלץ בהפרעת קשב הוא מורכב ותמיד יכלול גורמים נוספים: טיפול התנהגותי, הדרכת הורים, הדרכת בית הספר והדרכה של האדם עצמו.
אנחנו, בעמותת "קווים ומחשבות", פועלים לאורך השנה כולה לקדם ידע ומודעות בקרב אנשים עם הפרעת קשב, בקרב אנשי חינוך והוראה ובקרב מטפלים ואנשי מקצוע בתחום.
אנחנו ממליצים על אנשי מקצוע השייכים לקופות החולים או למרפאות הציבוריות, כך שיש מי שבודק את הכשרתם ועוקב אחר הדרך שבה הם מטפלים.
אתם מוזמנים לשאול שאלות ולקרוא חומרים באתר האינטרנט שלנו ובעמוד הפייסבוק של העמותה, כי ידע הוא כוח ואל תתנו לאף אחד לבלבל אתכם ולגרום לכם לסטות מהדרך שמתאימה לכם.

"הסתכלתי על הגור הקטן, שסיים את הגן לפני חודשיים בסך הכל, ועוד רגע עולה לכיתה א'.
במהלך החופשה הוא כאילו בגר. אוצר המילים שלו גדל, הבקשות שלו הפכו מדויקות יותר, הוא משחק משחקים אחרים, מבקש ספרים שונים. הוא מלא בסקרנות וכל הזמן מצייר, בונה, מרכיב, מדביק, מבריג, ממש טועם מכל הבא ליד. בקיצור, הגור כבר בן אדם.
ההתרגשות שלו לקראת בית הספר בשיאה, הוא כבר לא יכול לחכות יותר ומחכה לגלות עולמות חדשים, מרתקים ומאתגרים, ואני חושבת לעצמי: הנה זה עוד מעט קורה, ומפחדת שזה ייגמר לו, ייעלם. אני חוששת שהמסגרת המחייבת של בית הספר תגרום לו לאבד את זה.
אני חושבת לעצמי: מה אנחנו ההורים צריכים לעשות כדי שזה יישאר, שהילד שלנו יידע גם ליהנות מהלמידה בכתה, להיות מאושר, לגלות עולם חדש, ובכל זאת לדעת להסתדר גם במסגרת של גבולות. עלינו האחריות לעזור לו להתמודד עם מסגרות."
אז מה אנחנו יכולים לעשות לקראת בית הספר???
קודם כל נהיה רגועים ונשדר את הרוגע הזה לילד.
ככל שאנחנו מתרגשים ומספרים לכולם, גם הילדים מתרגשים יותר ויותר. ההתרגשות הזו עלולה לגרום להם להרגיש חוסר ביטחון, כי הכל חדש עבורם: המורה, הכיתה, המקום, סדר היום והמון חברים חדשים.
נגייס עזרה מסביב. נגייס את האחים הגדולים שיספרו לאחיהם הצעיר חוויות טובות שהיו להם בימים הראשונים בכיתה א' – דברים מצחיקים, חיוביים ומעניינים שקרו להם, כך שהילדים ירגישו יותר בטוחים בימים הראשונים.
נפגיש ילדים מאותה כיתה עם הילד שלנו.
כך יהיה לכולם קל יותר, אולי אחד מהם יהפוך להיות חבר טוב אפילו עוד לפני שיתחילו ללמוד.
נהיה קשובים יותר.
ככל שיתקרב היום הראשון בכיתה א', הילדים שלנו יהיו יותר נרגשים, יהיו להם המון שאלות. מאוד חשוב שנהיה זמינים עבורם וניתן להם תשובות. נפנה כמה שיותר זמן לשאלות שמטרידות אותם: זמן אמיתי: בלי טלפונים ניידים ועיסוקים אחרים.
לילדים קשה מאוד להתחיל ולשתף ובטח לא בזמן שאנחנו עסוקים במשהו אחר.
כשהילדים במצב כזה של מתח וחששות, הם מאוד זקוקים לחיבוק שלנו, תנו להם כמה שיותר, אפילו תושיבו אותם עליכם או תנו להם שעה אישית של תשומת לב… תזכרו שלמרות שהילד שלכם עולה לכיתה א' והוא כבר "ממש גדול", הוא זקוק לחיבוק כדי שיהיה לו קל יותר לשאול את השאלות שמטרידות אותו.
נעשה איתם סיור היכרות בבית הספר ובסביבתו.
נלמד ביחד את המסלול הכי נוח להגיע לבית הספר, נערוך סיור בבית הספר – בחדרי הכיתות, בחדר המורים ובשירותים. נראה איפה נמצאות ברזיות המים בחצר, נראה את מגרש המשחקים – כך הסביבה כבר לא תהיה זרה לגמרי, והילד ירגיש שייך יותר. אם ניתן ללכת אפילו פעם נוספת ולקחת אתכם כדור או כל משחק אחר ולהעניק להם ביטחון והיכרות עם הסביבה החדשה.
נתרגל איתם ישיבה בכיתה על ידי משחקים שקטים.
נשחק ביחד בכל מיני משחקי קופסא/קלפים. כך נלמד אותם לשבת הרבה זמן ולהתעסק בדבר אחד, שיתרגלו לישיבה ממושכת כמו בכיתה. מומלץ גם ללמד אותם לקרוא שעון ולקבל תחושה של זמן.

"אתמול בארוחת הערב הכול התפוצץ. זה התחיל כמו כל ערב, השיחה היתה נעימה, האוכל היה טעים, צחקנו והאווירה הייתה טובה, עד שבתום לב שאלתי את הגדול אם הוא כבר יודע מי עובר אתו לחטיבה. הוא הסתכל עליי בעיניים זועמות ואמר לי שהוא יידע הכל אחרי ה-1 בספטמבר. מאותו רגע הרגשתי איך הוא היה עצבני ומתוח וברגע שהקטן אמר משהו לא במקום, הוא התעצבן עליו, צעק וקם מהשולחן והלך בכעס. הקטן התחיל לבכות וגם קם והלך ונשארנו עם האמצעי, בלי להבין איך ברגע אחד הכל התפוצץ.
השנה כולם אצלנו במעברים – הקטן עולה לכתה א', השני מחליף מורה, השלישי נכנס לחטיבה. כולם בהתרגשות עצומה, אנחנו כבר מתחילים להרגיש את החששות והפחדים של כל אחד ואחד מהם. קושי להירדם בלילה, המון שאלות, התלבטויות – כל הבית במתח, כל פעם מישהו אחר מתפוצץ, מאבד את הסבלנות.
לנו, מאוד קשה לנו להיות שם בשביל הילדים, גם אנחנו במתח – רוצים כבר לראות שכולם מצאו את מקומם במקומות החדשים. כל אי-הודאות משגע את כל הבית".
מעברים גורמים לאי שקט, התרגשות, פחד. התגובות מועצמות לא תמיד תואמות את הסיבה, הכל נפיץ, מקפיץ. הסיבה לכל זה היא חוסר הודאות מהשינוי המתקרב. מעבר לכתה חדשה, סביבה חדשה, בי"ס חדש זו קרקע שלא בטוחים בה, כולם נורא מתרגשים, השאלות – מי תהיה המורה, איך היא תהיה, מי יהיו החברים, מה יהיה המקום שלי בכתה, בין החברים החדשים. התפקיד שלנו כהורים, הוא לעזור ככל יכולתנו בפיזור הערפל.
1. תתרגשו, אבל במידה – ככל שאנחנו מתרגשים ומספרים לכולם, כך גם הילדים מתרגשים יותר ויותר. ההתרגשות הזו גורמת להם תחושתה של חוסר בטחון, כי הכול חדש עבורם.
2. דברו, אבל פחות – עשו דברים שבאמצעותם הילדים ירגישו בטוחים יותר ומוכנים יותר. למשל, דברו על חוויות טובות שהיו לאחים בימים הראשונים שלהם בכתה א', או מהיכרות עם מורים שונים – דברים מצחיקים, חיוביים, מעניינים שקרו להם.
3. פנו זמן והיו קשובים – הקשיבו לחששות, היו אמפתיים. יש לילדים המון שאלות והם זקוקים לתשובות כדי שיוכלו להסתגל למצב החדש ולמקום החדש.
כשאתם אתם, היו זמינים עבורם – ללא שיחות טלפון, בלי לבשל ולנקות תוך כדי שיחה. זכרו שקשה להם מאוד להתחיל ולשתף ובטח לא בזמן שאתם עסוקים בעניינים אחרים. הצעירים שבחבורה גם ישמחו מאוד אם תשבו אתם ותחבקו אותם תוך כדי השיחה, כדי שיהיה להם קל יותר לשאול את השאלות שמטרידות אותם.
4. קחו אותם לסיור מקדים בביה"ס – הכירו להם את הדרך לביה"ס, חדרי הכיתות, חדר המורים, השירותים, ברזיות המים, מגרש המשחקים כדי שיכירו וכך ירגישו כבר יותר שייכים.
5. בררו בין השכנים החדשים אם יש ילדים בגילאי הילדים – תפגישו ביניהם. כך יהיה לכולם קל יותר. אולי אחד מהם יהפוך להיות חבר טוב עוד לפני שיתחילו ללמוד.
אל תשכחו – הילדים מתחילים דרך חדשה, הם צריכים הרבה כלים ושעות אימון. תהיו שם בשבילם ועזרו להם, ועל הדרך תעזרו גם לעצמכם.

למה בכלל לצאת לטיול אני כבר רואה את הפרצופים של הילדים ומבינה שאנחנו עוד נשלם מחירים
אבל באמת כל כך חשוב לטייל . טיול משפחתי זו הזדמנות לא רק לפגוש את הטבע אלא לנשום ריחות ולראות צבעים אלא גם להיות יחד כמשפחה.
אפשר להתייחס לטיול כעוד דרך "להעביר עוד יום " בחופש המעצבן או כהזדמנות לחוויה משפחתית מחזקת מעשירה מלמדת מרגיעה אבל יכול מאוד להיות שגם לא !
המפתח לטיול נכון הוא התכנון וההתארגנות שלנו המבוגרים.
בחרתי עבורכם מספר שאלות שיעזרו לכם לתכנן אותו נכון יותר :-
מי מחליט ?- אתם! החלטתם שאתם רוצים לטייל אז אל תתרגשו מהפרצופים ,הבכיות והתלונות שהם יעשו ישמיעו יתנו לכם להבין שהם בעצם לא רוצים לצאת מאזור הנוחות שלהם שהוא גם משופע במסכים (מכשירים ניידים, מחשבים,טלבזיות…)תזכרו שהחלטתם ויוצאים.
לאן ניסע?- נבחר אזור שמתאים לנו לטייל מבחינת מרחק עניין ואז נשתף אותם ביחד נבקש ממר גוגל המלצות ומידע על המקום
מה לעשות?- בכל אזור יש מגוון של פסטיבלים אטרקציות מיוחדות פעילויות מעניינות
תבדקו מה מכל המגוון העשיר מתאים למשפחה שלכם, בדקו לאלו מהפעילויות יש לכם שוברי הנחה והזמינו מראש או קחו את הכרטיס האשראי הנכון או כרטיס החבר המתאים
כמה?
כמה פעילויות אל תגזימו אין צורך להיות גם בפארק המוטורי וגם במוזיאון וגם בגן החיות מינון נכון ייתן את המענה המתאים וישאיר אותם עם טעם של עוד
איך ?-רשמו לפניכם את המסלול שתכננתם ואת שעות הפעילות של האתר שאתם רוצים לבקר בו וודאו את שעות הפתיחה ושעות הסגירה הכי מעצבן זה להגיע למקום סגור או שיש לנו רק עשר דקות להיות בו ארגון נכון של לוח הזמנים יכל למנוע הרבה מאוד עצבים התפרצויות ובכי ותזכורות כל החיים למה אני לא רוצה יותר לצאת לטיול כשהיינו…
הכינו ביחד לוח זמנים לטיול –אמנם זהו לוח זמנים שיהיה פתוח לשינויים אבל חשוב שהילדים ידעו לאן נוסעים ? מתי מתכננים עצירה? מה עושים כשמגיעים?
תכנון נכון ייתן תחושה של בטחון ורוגע אך השאירו מקום לספונטניות ראינו שלט של מקום שלא ידענו עליו נלך ונחקור אותו פתאום נגלה פעילות מעניינת
אוכל,אוכל- נושא שחייב להיות מטופל לפני שאנחנו יוצאים האם נאכל במסעדה ובמידה והחלטנו שלא אז לא ! אל תתנו לעצמכם להיגרר לתחנונים ולמניפולציות
ארגנו את האוכל מראש וכך תמנעו מעצמכם את הויכוחים
כדי שהטיול יהיה באמת מהנה יש להתכונן ולתכנן. על מנת לצמצם למינימום את נקודות החיכוך.
להוביל ולא להיגרר. ליזום ולקבל החלטות הוריות – זה המפתח ליצירת חוויה בלתי נשכחת ומהנה.