בוקר, צריך לקום, אני מחליטה ללבוש היום את החולצה הכחולה עם הצווארון הסיני, בניתי עליה עוד מהלילה, היא ממש מתאימה לי לישיבה הבוקר.
…אבל איפה הנחתי אותה בפעם האחרונה ? היא לא תלויה בארון, לא על הכסא שבחדר, גם לא בכביסה, גם לא ב"ארון החיצוני".. אבל אני זוכרת שכשהורדתי אותה מהחבל שלשום, לקחתי אותה ישר לחדר כדי שלא תתקמט… אני פותחת את הארון, הכל נופל ממנו, החולצות מגולגלות ומקומטות, התיק מהטיול נופל מלמעלה ואיתו הפירורים שהיו בתוכו ורק החולצה הכחולה – איננה.
הלחץ עולה, עוד חצי שעה אני צריכה לצאת מהבית. עולה בי המחשבה – אז תקחי אחרת, ואני? אני נעולה על החולצה הכחולה והיא, נעלמה.
דמיינו את הסיטואציה, זה חומר מצוין למופע סטנד אפ, אבל בשבילי אלו החיים וזה ממש לא מצחיק אותי. הלחץ הזה שאני נכנסת אליו כל פעם מחדש, הוא נוראי, הוא מקשה ומכאיב עד בכי. אחרי סיטואציית לחץ כזו, כל היום שלי מתחיל ברגל שמאל ואני בלחץ מהבוקר ועד שהיום נגמר.
הכל בעצם התחיל כי "אין לי מקום בארון" !! כי ארון הבגדים שלי מזמן שכח את תפקידו, והפך להיות למחסן של כל הדברים שאני רוצה לשמור ואז הוא מתפוצץ ואין מקום להניח, אין מקום לתלות, הכל נופל ומתקמט ומבולגן. ואז כשאני רוצה למצוא בגד, אני לא מוצאת אותו כי אין לו באמת מקום.
היינו רוצים שהארון שלנו יהיה כל כך יפה, מסודר, לפי צבעים וגדלים, רק פריט אחד על קולב, מגירה לגרביים, מגירה לכל מיני קשקושים. אבל הוא הופך הרבה פעמים למחסן של דברים נוספים כמו ספרים, קופסאות אחסון, ממתקים שקבלנו ושמרנו לעצמנו, קרמים, ילקוט ישן, ילקוט חדש, מחברות, אוספים.. הכל בארון.
אז מה אנחנו עושים ? יוצרים ארון חיצוני.
מה זה ארון חיצוני ? זו המצאת המאה – זו הרחבה של ארון הבגדים. היא לא מצריכה מאתנו התמודדות עם הסדר בארון, אלא נותנת לנו פתרון רגעי לבעיה מתמשכת, במקום להתמודד אנחנו מוצאים פתרונות יצירתיים.
נחזור לארון החיצוני. הוא לא סתם ארון, הוא גם נייד – לפעמים הוא על הכסא, לפעמים על השולחן, לפעמים על קולב התלייה שבחדר, לפעמים בסלסלת הכביסה, כי "אין" לנו מקום בארון. בעצם, במקום להתמודד עם סידור הארון, אנחנו "מרחיבים" אותו. יוצרים פתרון עוקף רק כדי שלא נצטרך להתמודד עם הסדר.
אני יודעת שכל הפתרונות שהמצאתי הם התכחשות לקושי האמיתי שלי, הקושי בהתארגנות ובסדר. כשאני אומרת "נח לי ככה", "אני תמיד מוצאת בסוף את מה שחיפשתי" – אלו התירוצים שלי ועם זה אני רוצה ללמוד להתמודד. לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל הילדים שלי.
אנחנו חייבים לעשות סדר בארון שלנו. אנחנו יודעים הכי טוב איך לסדר אותו (טיפים נוספים נמצא באינטרנט בימים אלו), נשים הצידה את כל התירוצים, נקצה זמן ונתמודד.
סדר קל!

לפני שבוע הסתיימה המחצית הראשונה של השנה, רוב בתי הספר ציינו את המועד והילדים קיבלו תעודות. במהלך השבוע פגשתי הרבה הורים ונתקלתי במגוון רחב של צורות התייחסות של ההורים לנושא התעודות ובכלל לבית הספר והקשר של ההורים עם המורים.
המציאות כיום תובענית, והורים נדרשים לתפקד באופן מיטבי במספר חזיתות. אנחנו מוצאים את עצמנו במקום לא מוכר ובתחום מומחיות חדש. אם פעם ההורה ידע יותר מהילדים, כיום יש את "ד"ר גוגל", והם מתמצים ומתמקצעים ברשתות הדיגיטליות, הרבה יותר טוב מאיתנו. לכן, לתחושת הילדים, אנחנו נמצאים
במקום בו אנחנו יודעים פחות. התפקיד של ההורה השתנה: מתחושה של סמכות, של מומחה, איש הידע והכוח של המשפחה, התערערו יחסי הכוחות.
אותו הדבר קורה גם במערכת החינוך. גם שם התערערו יחסי הכוחות, רק ששם יש גם את התוספת שלנו, ההורים, שבאים בתור הסנגורים של הילדים שלנו. שלא יובן לא נכון, כך צריך להיות. חלק מתפקידנו כהורים הוא לשמור על הילדים שלנו, על הזכויות שלהם ועל טובתם. לצד זאת, יש דרך לעשות זאת וצריך גם להבין איפה נמצאת האחריות של הילד ושלנו כהורים, לצד הזכויות שלהם.
הכי קל להטיח האשמות והכי פשוט למצוא ליקויים בתפקוד האחר. אין עוררין שאפשר וצריך לתקן גם ברמה הממסדית, אבל!!! הילדים שלכם – זאת האחריות שלכם. אף מורה לא אשמה אם הילד שלכם ישב מול המסך במקום לעבוד על שיעורי הבית. אף מורה לא תפקח עין על השעה בה הילד הלך לישון. זאת האחריות שלנו כהורים.
להיות הורה זאת זכות. אנחנו זוכים לראות אותם מחייכים לראשונה, עושים צעד ראשון, אנחנו מלווים אותם בכל אירוע משמעותי בחייהם. לצד הזכות הכה גדולה הזו שנפלה בחיקנו, יש לנו גם אחריות, והיא משמעותית ועצומה.
נכון, יש לנו סיבות לקושי ולהיעדר זמן, ואנחנו יכולים להאשים את אורח החיים התובעני, הבוס, הנטל הכלכלי, השחיקה והעייפות, אבל הילדים שלנו צריכים אותנו איתם. הילדים שלנו לא צריכים שנריב בשבילם עם המורה, הם צריכים שנקשיב להם, ונדע להעביר את הקושי למורה ולגשר בין הצרכים שלהם למערכת. הם לא צריכים כספומט, טלוויזיה חדשנית, קונסולות משחק או כל גאדג'ט מגניב ככל שיהיה. הם צריכים שנרים את העיניים מהסמארטפון ומסך המחשב ופשוט נהיה איתם. הם לא צריכים חוגים, הם צריכים זמן פנוי, פשוט להיות איתנו.
זה לא כתב אישום. גם אני עשיתי טעויות רבות ואפילו שילדיי בגרו, אני עדיין עושה טעויות. ילד לא מגיע עם הוראות הפעלה. כל הורה עושה טעויות, זה חלק מהחיים. אבל חשוב והכרחי ללמוד מאותן טעויות, ולקחת אחריות.

"הוא כל כך מעצבן האבא הזה. הוא חושב שהוא בן 13. כבר מפסח הוא משגע אותי לגבי עצים למדורה. כל שנה אנחנו מתארגנים עם החברים לכתה ואוספים קרשים למדורה. תמיד יש לנו בעיה איפה לשמור את העצים עד לערב ל"ג בעומר אבל תמיד בסוף אנחנו מסתדרים. השנה, בגלל שאבא שלי הרחיב את המפעל שלו, הוא כבר הודיע לי בסוכות, שיהיה לנו מקום בטוח לשמור אצלו את העצים בל"ג בעומר והוא גם יביא את הטנדר הגדול שלו שנוכל להעמיס עליו את כל העצים." כך התחילה השיחה השבוע עם נועם שלומד בכתה ח' והתלונן על הקושי עם המוטיבציה המוגזמת של אבא שלו לקראת המדורה בל"ג בעומר. הוא המשיך וסיפר לי "עוד לא נגמר פסח וכל פעם שחברים באו אליי, אבא שלי היה חייב להגיד משהו על האחסון של העצים לל"ג בעומר. הוא נכנס אליי לחדר כשאני עם החברים ומתערב בשיחה שלנו, רק כדי להגיד שיש לו מקום לשמור לנו את הקרשים ושחשוב שכבר נתחיל לחפש כי ככל שנחכה יהיה לנו יותר קשה למצוא עצים גדולים וטובים ובסוף תהיה לנו מדורה קטנה ומסכנה".
הרגשתי שמאוד קשה לנועם עם אבא שלו – הוא מתערב לו ביחסים עם החברים שלו ויוצר אצל החברים שלו תחושה שהוא מעליהם, מתנשא, משויץ. "אני בכלל שונא את המדורות האלה, הסירחון, הלכלוך, הבלגן, הרעש, השטויות שעושים ובכלל הייתי מוותר על כל זה ונשאר בבית עם כמה חברים. אבל אבא שלי, החליט שאם יש לו מקום במפעל שלו אז חשוב שתהיה לנו המדורה הכי גדולה ומפוארת בשכונה.. והוא בכלל לא שאל מה דעתי או מה אני רוצה".
אנחנו רוצים לעשות עבור הילדים שלנו מעל ומעבר ולפעמים אנחנו "מאבדים את הדרך" –
לא שואלים אותם מה נכון עבורם ומה הם באמת רוצים, לא מתאימים את עצמנו לקצב שלהם, לא מתאימים את עצמנו לרצונות שלהם, אלא עושים את הדברים מהמקום של מה אני חושב שהכי טוב בשבילם. אנחנו מתנדבים לעזור במדורה, להיות בועד ההורים או ללוות בטיול לפני שאנחנו בודקים אם זה מתאים לילד והאם זה טוב לו.

החופש הגדול. יש תחושה באוויר שאפשר לשחרר את הכל, ששום דבר לא חייב להיות בתוך מסגרת. לא חייבים לקום מוקדם לבית הספר, להכין כריכים, להגיע בזמן לחוגים.
יש תחושה של רפיון. אבל האם באמת זה נכון? האם כדאי "לשחרר את הכל?"
אני שומעת כל כך הרבה הורים שאומרים: "די! אנחנו רוצים חופש מלהגיד לילדים לקום, להתלבש, להתקלח, להכין שיעורים, נמאס לנו לשמור כל הזמן על סדר היום והעמידה בזמנים יכולה להוציא מהדעת".
אבל כאשר אנחנו משחררים את "הכל", אנחנו בעצם מאבדים את חיי השגרה של הבית. השגרה שלקח לנו כל כך הרבה זמן לבנות והיא ששמרת על התפקוד של הבית, על המסגרת עבור הילד – וגם עלינו, כאשר אנחנו מפרקים את השגרה, נצטרך לעבוד קשה מאוד אחר כך כדי שתחזור ותהיה חלק מחיינו.
אז נכון שכיף לשחרר, ונכון שיש חופש גדול, אבל תזכרו את המשפט "לכל שבת יש מוצאי שבת", הוא תופס גם כאן. לאחר כל חופש גדול, מחכה שנה שלמה של לימודים.
על מנת למנוע את הנדנדה הזאת, את היציאה והחזרה מהשגרה, בואו נחליט לשמור על שגרה מסוימת, אם כי עדינה יותר, פחות נוקשה, יותר פתוחה.
אם לדוגמא הילד שלנו לא הולך לקייטנה, אז נעיר אותו, לא באחת בצהריים, אלא בעשר בבוקר כדי שעדיין תהיה לו תחושה שהוא יצא משגרה לחופש, אבל, עם זאת, נשמרת המסגרת.
לא נוותר על דברים חשובים ומשמעותיים שהם חלק מהשגרה, כמו צחצוח שיניים (ערב ובוקר) והקפדה יתרה של שגרת בוקר וערב, מקלחת כל יום, לבישת פיג'מה בלילה והחלפה ללבוש נורמלי במשך היום, ולא ילד שמסתובב בפיג'מה כל היום.
החופש יכול לשמש כהזדמנות לעבוד על הרגלים שקשה איתם במהלך כל השנה, אז אם בחופש לא צריך להקפיד לסדר מערכת ולבדוק אם הילד עשה שיעורים, בחופש – סידור החדר, יישמר, סידור הארונות והמגירות, אולי אפילו בהקפדה יתרה.
בחופש נתמודד עם הדברים שאיתם יש קשיים במהלך כל השנה, כי החופש מספק לנו הזדמנות להפוך אותם למשהו קבוע בתוך החיים של הילד.
יש תפיסה בהורות של "לשחרר", אבל כשאנחנו משחררים יותר מדי, אנחנו גם מוציאים את כל הבית מאיזון. ילדינו יקבלו את המסר שהשגרה היא לא דבר חשוב וטוב, וכי גם אנחנו לא רוצים אותה ועושים רק כי "חייבים" בעוד האמת היא ששגרה היא חלק בסיסי ומשמעותי להתנהלות טובה יותר בחיים.
חופש נעים חברים!

"שוב אני צריכה לשבור את השגרה, להתארגן אחרת והפעם יש גם את הארוחות המשפחתיות, המתנות, המחויבויות המשפחתיות וגם המטלות של מנהגי החג. רק נכנסנו לסוג של סדר שהימים ברורים לנו ושוב אנחנו צריכים לצאת ממנה והכל עמוס, הכל בלחץ. קשה לי עם העומס והתכנון המוקדם וההתארגנות השונה כל פעם. רק המחשבה שאני צריכה לפרק כל פעולה גדולה למשימות קטנות, מעייפת אותי ואני יודעת שרק כך אצליח לבצע את הפעולות הגדולות.
אני יודעת שאני צריכה להיות יותר מאורגנת, לעבוד לפי לוחות זמנים, את התיאוריה אני יודעת מצוין, אבל קשה לי אפילו להושיב את עצמי ולעשות טבלת התארגנות, למרות שאני יודעת שזה מה שיעזור לי. בטבלה כזו אני צריכה להשקיע זמן ומחשבה, זו עוד משימה לביצוע ואני לא מצליחה שוב לאסוף את הכוחות, להתרכז ולחשוב קדימה."
כל שנה החופשות והחגים הם אתגר להורים ולילדים, לא לכולם כמובן. חופשה שאינה מתוכננת מראש, יכולה להפוך לימים משעממים, ארוכים ומתסכלים. בואו נשתף את הילדים בתכנון החופשה הבאה, ניעזר בהם בתכנון ובארגון החופשה הבאה. מחקרים רבים מציינים שילדים, שהורגלו לקחת אחריות הופכים למבוגרים מצליחים יותר. כשילדים לומדים ליזום פעילויות, לקבוע מטרות, ליצור סדר יום ולהתמיד בו, הם גדלים להיות מבוגרים שנהנים מעשייה, מסופקים ממנה ומצליחים בה.
כדי שנצליח לארגן ולנהל את הזמן, חשוב –
• לקבוע סדר עדיפויות.
• לתכנן במדויק משך זמן לביצוע משימה.
• לזכור את התכנים והתכנית.
• להיצמד לתכנית.
• לערוך בקרה מתוך מחשבה במהלך הביצוע.
• להיות מסוגלים לבצע שינויים במהלך הדרך.
• לעמוד בזמנים שקבענו מראש.
• להתכונן למעבר מפעילות אחת לאחרת.
אז איך מתחילים?
צוות עמותת "קווים ומחשבות", העמותה הישראלית להפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, פיתח ערכת חופש מבלי לפגוע באווירת החופשה. הערכה אינטואיטיבית ועוזרת בתכנון ימי החג והחופשות בכיף ובהנאה. היא נועדה לתת להורים ולילדים את הכלים הדרושים לתכנון פעילויות. מה בערכה ?
לוח תכנון שבועי, כרטיסיות תכנון פעילות ומדבקות.
ומה עושים עכשיו ?
קודם כל מזמינים את הערכה –
בזכות תרומה שקיבלנו אנחנו יכולים לחלק לכם את הערכה בחינם!
הכנסו לאתר קווים ומחשבות והזמינו לכם את הערכה. (אפשר באותה הזדמנות לצרף גם משחק קטן, ספר או דף צביעה לילדים)
• קבעו מפגש משפחתי לארגון הלוח עם כל בני המשפחה –
במפגש תציגו את הערכה, תסבירו לילדים את דרך ההפעלה שלה וקבעו יחד אתם זמן קבוע במהלך התקופה לתכנון ומעקב אחר ביצוע הפעילויות.
• שבצו בלוח התכנון השבועי תאריכים, פעילויות שקבעתם מראש כמו נסיעה משפחתית, ארוחות משפחתיות, מפגשים חברתיים ועוד.