נושא גבולות הוא נושא שנמצא כל הזמן בשיח המשפחתי, הבית-ספרי ובשיח בכלל. הויכוח האינסופי האם הגבולות מונעים יצירתיות וחופש בחירה או האם הגבולות הם אלה שמאפשרים יצירתיות וחופש בחירה ?
המושג בחירה חופשית מציין את זכותו של כל אדם לבחור את דרכו ואת מעשיו בעצמו וכרצונו, מתוך מודעות לתוצאות בחירתו.
האם זה נכון לילדים בשלב זה של חייהם ? האם הם מודעים לתוצאות בחירותיהם ? האם הם מסוגלים להכיל את תוצאות בחירותיהם ?
הגבולות מאד חשובים להתפתחותו של הילד. הם נותנים לילד בטחון ובכך הם מפנים לו מרחב עשייה ובחירה לפעילות יצירתית וחופשית. ילד שעסוק בחיפוש הגבולות הנו ילד מותש ולא מסופק.
לעתים אני שומעת הורים מתלבטים בין להחליט עבור ילדם עם גבולות חד-משמעיים או לתת לו "להחליט על עצמו"..
התלבטות זו היא התלבטות נכונה. היא מאפשרת לנו ההורים לעשות חשיבה משמעותית לגבי דרך החינוך שלנו את ילדינו ולא לחנך כתגובה למצב שנוצר. עלינו להחליט בדרך החינוכית בה נבחר ולא נפעל באופן אימפולסיבי.
מיומנות הבחירה היא אולי המיומנות החשובה בחיינו. היא מעצבת את חיינו. כדי שנוכל לבחור נכון, אנחנו חייבים להיות מיומנים ומנוסים בפעולת הבחירה. ההתנסות בבחירה מתחיל כבר בילדות.
תקופת הילדות היא השלב שבו התפקיד שלנו ההורים, לשמש כמנחים לילדינו במיומנות הבחירה. זה לא להחליט עבורם, אלא לתת להם את הכלים והדרך לבחירה נכונה.
הדבר קשה מאוד משום שההתמודדות עם בחירה מתנגשת עם הצבת גבולות.
כאן נוצר בלבול אצל ההורים בבחירת הדרך של הצבת הגבולות לצד זכות הבחירה.
הורים בוחרים בדרכים שונות לחינוך ילדיהם. חלקם מחנכים חינוך נוקשה וחלקם בוחרים את ההיפך, חופש מוחלט כמו לזרום עם הילד, לאפשר לו להתנסות.
יש עוד דרך – הדרך של שילוב בין השתיים. כלומר – שההורים יחליטו מהם לעומת הדברים אותם אנו מאפשרים לילדינו לקחת חלק בהחלטות. למשל – מה אני אוהב לאכול, איזה חבר אני מזמין, לאיזה חוג אני רוצה ללכת לעומת הדברים שבהם לילד אין זכות החלטה. שם רק ההורים מחליטים על פי שיקול דעת שלהם והדרך אותה הם מתווים בביתם. לדוגמה – לתת יד במעבר חציה, לא נוגעים במכשירים חשמליים ללא השגחה, נוטלים ידיים לפני ארוחה – אלו כללים שאין עליהם עוררין. ולילדים ברור שאילו כללי הבית.
בית בו ההורים מתווים את הגבולות תוך דו-שיח והקשבה לילדים הוא בית בטוח עבור הילדים ומאפשר להם להביא לידי ביטוי את יכולותיהם ומחזק את בטחונם העצמי.
כך אנו מגדלים ילדים יצירתיים, פעילים, חושבים, סקרנים ותורמים.

"אני זוכרת את האווירה המיוחדת אצל הוריי בבית. ההכנות לקראת הצום, ריח הבישולים, הקניות המיוחדות של הספרים והעיתונים. ההליכה המשותפת לתפילה לאחר הארוחה המפסקת. המפגש עם כל השכנים ברחוב, הטיולים הליליים ביחד, קריאות הילדים המשחקים ושיחות ההורים. היתה אוירה של שלווה, שקט, נינוחות. גם ביום שלמחרת, אבא שלי היה מבלה את רוב הזמן בבית הכנסת ואנחנו אהבנו ללכת אתו לבושים בלבן, כשתחושת קדושה עוטפת את כולנו. יום כפור עבורי היה יום של נקיון פנימי, זמן למחשבות.
בתור ילדה, חיכיתי ליום כיפור, זה היה יום מיוחד עבורי.
מאז שנולדו ילדיי, יום כיפור כבר לא אותו יום טהור ומיוחד – יום כיפור הפך עבורי לאחד הימים הכי קשים. פתאום היום המיוחד והשקט הזה, שפינה אותי לשקט הפנימי שלי ולמחשבות, הפך להיות יום שבו אנחנו צריכים להעסיק את ילדינו ולתת להם מענה, כי כל ה"מסכים" מושבתים. פתאום קלטתי כמה הילדים שלנו תלויים ב"מבדרים" החיצוניים ובעצם לא יודעים להעסיק את עצמם ברגעים השקטים והנפלאים האלה. נוצר מצב שכל שנה ביום כיפור, במקום שיהיו לי את אותם רגעים של התבוננות פנימית, אני מוצאת את עצמי מעסיקה כל היום את הילדים שלי כשאני צמה, עייפה, מתוחה, רעבה ולרוב גם כאב הראש מצטרף בשלב מסוים.
בתור אמא, יום כיפור הוא החג הכי קשה עבורי. השנה אני רוצה וחייבת שזה יהיה אחרת."
חשבנו ביחד איך אפשר להפוך את יום כיפור ליום שיש בו התמודדות אחרת, יום שהיא תוכל לממש בו את החוויה האישית שלה ובמקביל ללמד את הילדים ליהנות מפעילויות אחרות שהם לא רגילים להן ביומיום.
1. דברי מראש עם המשפחה על כך שגם השנה את מתכוונת לצום, שתפי אותם בקשיים שלך ומה הדברים שיעזרו לך לעבור את זה אחרת.
2. תכננו מראש את הפעילויות שתרצו לעשות עם הילדים במשך החג.
3. שתפו את הילדים בתכנית שלכם, שידעו למה לצפות.
4. תנו לכל ילד לפי גילו להכין שתי פעילויות שירצה לעשות ביום כיפור בלי עזרתכם.
5. הוציאו מהארון או קנו משחקים שכולם אוהבים – משחקי קופסה, דמקה, בנייה בלגו, הרכבת פאזל ועוד.
6. תכננו פרויקט משפחתי משותף כמו בניית גן חיות מלגו, הרכבת פאזל גדול – שהפרויקט יסתיים עד סוף החג.
7. הכינו מנות מוכנות של אוכל, פירות וחטיפים, לכל מי שלא צם ולמי שחשב שיצום ונשבר.
8. תאמו עם חברים/משפחה זמן שהילדים יהיו אצלם ("סבלטו"), כך שתקבלו זמן מנוחה בבית ואח"כ קחו את ילדיהם ותנו להם את זמן המנוחה.
9. הכינו מראש גם את האופניים / קורקינט וגם ערכות תיקון, שיהיו זמינות בעת הצורך.
10. נצלו את הזמן המשותף לשיחות על ביה"ס, על החברים, על תכניות לסוכות ואולי גם על תחושות מודחקות אחרות.
צום קל, יום כיפור פעיל אך רגוע ומתוכנן וגמר חתימה טובה לכולנו.

הגורל זימן לי פגישה מאוד מיוחדת, עם אחות שכולה לחייל שנפל במלחמת יום כיפור ב-1973. כן חברים, כמעט 40 שנה עברו מאז שהיא פתחה את הדלת באחת בלילה, והיא רק בת 17. היא עוד לא הבינה שחייה השתנו. ואז ה"שבעה" המבלבלת עם החברים שלו מהיחידה, מצד אחד סיפרו סיפורים ומצד שני החיים נמשכים – כולם צעירים ויפים ושמחים, אבל רגע…אחיה נהרג. ואז חזרה לביה"ס, כל החברים מסתכלים, איך נראית אחות שאיבדה אח ? וכולם נוגעים, לא נוגעים, פוחדים להתקרב. אח"כ הגיע הצבא, הכי רצתה להתגייס ליחידה של אחיה, חשבה ששם תהיה הכי קרובה אליו, ששם תשמע עוד סיפורים. אבל שם כבר היו חיילים צעירים, אחרים, שלא הכירו את אחיה ואיש לא התעניין בסיפור האישי שלה. כשהגיע לאוניברסיטה, רצתה לספר שהיה לה אח, אבל את מי זה עניין ? ברבות הימים הפכה למורה. בטקס יום הזכרון בביה"ס שבו לימדה, הרגישה שאין חיבור בין תוכן הטקס למשמעות יום הזכרון עבורה ואז הבינה שכדי להעביר את המסרים, צריך לדבר אותם ולא עליהם. היא התחילה לדבר עם התלמידים שלה.
כשהיא הפכה לאמא. היה לה מאוד חשוב שהילדים שלה ידעו שהיה לה אח ושהם יכירו אותו מעבר ליום הזכרון או יום השנה. כמשפחה הם נוהגים לבקר בבית הקברות, לשבת שם, לדבר ולשתף את אחיה בחייהם. להמשיך ולחבר את דמותו לחיים שלהם.
שאלתי אותה בפגישה שלנו, מעבר לאובדן האישי שלך, עם מה קשה לך ביותר ? היא ענתה לי שהתחושה שלה היא שנפילת אחיה, היא לא האובדן האישי שלה אלא של המדינה כולה. כי הרי הוא נפל למען המדינה. אבל בתחושה שלה ביום הזכרון, למרות כל הטקסים והשירים העצובים והאווירה. כשהיא הולכת לקנות את הפרחים והנרות להניח על קברו, מסביבה אנשים מדברים על המנגל של יום העצמאות, איפה יחגגו את העצמאות. למעשה, ההתמודדות ביום הזה, למרות שהיא ממלכתית, היא בסופו של דבר כמו תמיד, בעיקר שלה ומי שלא חווה באופן אישי את השכול, לא באמת עוצר ביום הזה. נכון שכך הם חיינו, עצב ושמחה. אבל היא היתה רוצה שיתנו יותר מקום לכאב האישי של האנשים ולתחושת האובדן שלהם. היא היתה רוצה שהילדים יבינו מה באמת קרה. שהספורים יהיו חלק מחייהם וכך הם יכבדו את השכול גם אם זה לא חלק ממשפחתם או אובדנם האישי.
איך מעבירים את המסר ?
קודם כל בדוגמה אישית. המדינה קבעה חוקים לערב יום הזכרון, כדי שנשמור עליהם והם ישמרו עלינו (סגירת עסקים, אווירה שקטה ברדיו). השאלה היא איך אנחנו כהורים נתייחס לחוקים הללו, איך אנחנו נכבד אותם, איך אנחנו נעביר את המסרים הללו אנחנו ההורים. ואם אני כהורה אפלוט "אוף, אין לי חלב היום בגלל שהחנויות נסגרו מוקדם בגלל יום הזכרון", זה מה שהילדים יקלטו. מסר של זלזול וחוסר הערכה. שלא לדבר על כך שזה הופך את החיים שלי ללא נוחים בגלל ה"דבר הזה".
המסרים יעברו אל הילדים באמצעות שיתוף בסיפורים אישיים כדי לעורר הבנה וקבלה. רק כך הם יוכלו לכבד ולהבין את משמעות היום.
חשוב שיבינו שעבור המשפחות השכולות אין יום זכרון אחד, אלא הם חיים כל יום עם הזכרון.
אם לפחות ביום הזכרון, המשפחות השכולות ירגישו שעם ישראל מפנה את עצמו ומתייחס לזכרון – תחושת הביחד שלהם תתעצם והתחושה הזו תלווה ותחזק אותם במשך כל השנה.

הבית שלנו לא דיבר שואה ולא התנהג שואה. אבל תמיד ידעתי שיש איזשהו סיפור מאחורי השקט של אבא.
אבא שלי מעולם לא סיפר. לא דיבר על המשפחה שלו שנספתה. לא רצה קשר עם הניצולים מהקהילה. מעולם לא סיפק לנו מידע. כשהתעקשתי לדעת קצת יותר, הסכים לספר שהיו לו עוד 2 אחיות ואח והוא לא יודע להגיד מה קרה להם.
יום השואה היה תמיד יום מיוחד עבורי, כי ידעתי שהמשפחה שלי קשורה לזה בדרך כלשהי. הרגשתי קשר אישי. אני זוכרת את עצמי כבר כילדה מנסה למצוא את שמות בני המשפחה שלי, בכרזות, בסיפורים. אולי בדרך זו להגיע לאינפורמציה (אל תשכחו שלא היה אז גוגל).
כשפרצה המלחמה, אבא שלי היה בן 14. הוא ניצל כי הוא לא היה בבית באותה תקופה. הוא יצא למחנה קיץ (כמו קייטנה), ברוסיה ולא חזר משם. למעשה כך הוא ניצל.
בכל פעם שניסיתי לפתוח את הנושא עם אבא שלי, הרגשתי שזה כואב לו, כואב מדי, ולכן עזבתי את זה. אבל כל הזמן ידעתי שאני שייכת למשפחה הזו – דור שני לשואה.
כשלמדתי היסטוריה במכללה, בחרתי ללמוד קורס בנושא השואה. הגורל זימן אותי לספר שבו הוזכר השם של סבא שלי. לא אשכח את הרגע הזה, שבו האותיות התחברו למילים ונוצרו שמות – שם פרטי ושם משפחה של הניספים. אני זוכרת את השיחה עם אבא. כשהבאתי לו את הספר, הראיתי לו את השמות ובקשתי להבין אם אלו באמת בני משפחתנו, האם אלו שורשיי. אבי פרץ בבכי לראשונה בחיי ואמר לי "כן, זוהי משפחתנו".
במסגרת העבודה בקורס השואה, בחרתי לחקור ולהתחקות אחר ספור המשפחה שלי. הגעתי לבית הקהילה בתל אביב, שבה הכירו היטב את בני משפחתי שנספו, ושם ספרו לי את כל הספור.
נתנו לי לקרא את ספר הקהילה ובו מגולל גם קורות משפחת אבא שלי. התקשיתי לקרא בו כי לצערי הוא היה באידיש.
החלטתי לבקש את עזרתו של אבא בתרגום לעברית. כשפניתי אליו בבקשה, הוא הסכים.
התחלנו לתרגם. פעם בשבוע היינו נפגשים לכוס תה ולעבודת התרגום. תוך כדי כך למדתי להכיר את בני משפחתי, את הקהילה בה גדל אבא, העיירה, והרגשתי שהם חלק ממני. שהם באמת בני משפחתי כי אני יודעת מי הם היו וכמה קשה היה להם ואני יודעת איזה אמיצים הם היו.
הסתבר לי כמה קשה היה הסוף שלהם. בתחילה הם הועברו לגטו וחיו שם תקופה מסוימת. בסופו של דבר, הגרמנים שרפו את הגטו וכל האנשים בו נשרפו בו חיים.
לא משנה באיזה גיל אנחנו, אנחנו מתמודדים עם יום השואה במימדים השונים, כל אחד עם הרקע המשפחתי שלו, הזיכרונות, ההתנסויות והסיפורים ששמע. גם אם לא נדבר, הילדים שלנו ייחשפו לאווירה, למוסיקה, לסיפורים בטלוויזיה, לטכסים, לצפירה וכמובן לשעורים במסגרות החינוכיות.
לנו ההורים, אסור להתעלם מהיום הזה. חשוב שנשב עם הילדים ונהיה איתם כשהם שומעים וחווים את האווירה, המוסיקה, הסיפורים. חשוב שנהיה שם כדי להעביר את חשיבות היום הזה וכדי לתת לילדים תשובות לשאלות ומענה לתחושות שיצופו.
את עבודת התרגום עם אבא לא סיימנו, הוא נפטר תוך כדי העבודה. ולצערי הספר לא יצא לאור.
מה שנשאר לי זה להעביר לילדיי את המורשת. אני מקפידה לשזור אותה בשיחות המשפחתיות, באירועים משפחתיים והם חלק מחיינו. ואני עדיין מקווה שיום אחד עבודת התרגום תסתיים וגם בני הדור השלישי ייחשפו לסיפור המלא.