חג שמח !
זה הולך להיות לא פשוט אבל תלוי איך נתמודד עם זה. אם נגיע מוכנים, הכל ייראה אחרת. אני לא מבטיחה אבל לפחות ננסה.
מה שהכי חשוב זה שנגיע עם מצב רוח טוב, רצון טוב והבנה שכל התלונות של הילדים הם מקושי אמיתי. זה יעזור לנו להתמודד עם זה אחרת. לא נסתכל על זה ממקום ביקורתי, של דווקא, פינוק או חוצפה אלא מתוך הבנה אמיתית שקשה להם.
אז אם נשמע השנה –

• ההגדה משעממת
• אין לי מה לאכול פה
• הילדים האחרים מעצבנים אותי
• כמה רעש ובלגן
• אני לא מכיר אף אחד
• השמלה דוקרת לי, החולצה מציקה לי
• הדוד הזה תמיד צוחק עליי
• אני שונא את הריח של הכלב שלהם
• הכיסא מכאיב לי
• לא יכול לשבת כל כך הרבה זמן
• אי אפשר לזוז אצלם בבית

אנחנו יכולים להבין את כל הטענות של הילדים שלנו, ויכולים להכיל ולהתמודד כשזה במסגרת הבית שלנו, כשאנחנו בלי קהל מסביב. אבל כשאנחנו נמצאים במסגרת משפחתית מורחבת, כמו בארוחת החג ויש סביבנו "קהל" אנחנו מגיבים בצורה שונה מהדרך שהיינו מגיבים בבית. הדבר מבלבל את הילדים ומכניס את כולנו ללחץ. התגובות שלנו הופכות להיות קיצוניות, עצבניות ולא תמיד הגיוניות.

אז בואו נתכונן לקראת המפגש המורחב ובכך נקטין את העימותים –

• נברר מראש מי המוזמנים ונספר לילדים מי צפוי להגיע בערב כאורחים וכמתארחים.
• נקבע מראש במה מותר לשחק אצלנו ובאלו משחקים לא. אם אנחנו מתארחים, נציע לילדים להביא אתנו משחק לעצמם.
• נשתף את הילדים בהכנת קטע קריאה מההגדה. שיוכלו להתאמן ולקרא אותו מראש בבית.
• נתן לילדים לעזור בקישוט שולחן הסדר.
• נתאם מראש את מקומות הישיבה של הילדים.
• ניתן כל מיני משחקים ומשימות הפעלה במסגרת קריאת ההגדה.
• נדאג להביא אתנו מאכל אחד אהוב על הילדים ונניח אותו בקרבתם. כך נדע שהילדים יאכלו לפחות את זה.

במפגשים משפחתיים אנחנו שוכחים לא פעם להתייחס לילדים שלנו. תזכירו לעצמכם מדי פעם להרים את הראש ולהתייחס לילדים בחיוך, שאלה, הנחת יד או חיבוק. תנו להם להרגיש כמה אתם גאים בהם.

כל ארוחה, מפגש משפחתי שעובר בהצלחה מחזק את מעגלי ההצלחות של הילדים ונותן להם כוחות וחשק למפגשים נוספים.

חג פסח שמח !!

שאלו אותי בתוכנית רדיו בה התראיינתי השבוע
למה לריב, לכעוס, להעביר את שעות היחד המעטות שלנו עם הילדים במשהו שבכלל קשור למסגרת חיצונית. למה להכניס את בית הספר הביתה?
כי בית הספר הוא ההכנה לחיים עבור ילדים ולכן חשוב ללמד אותם איך מתמודדים עם שיעורי בית כהכנה לחיים הבוגרים. תפקידנו, בין שאר התפקידים הוא ללמד אותם איך מתמודדים עם אתגרים גם כשקשה ולא מתאים.

כמה דברים שיכולים לעזור לשפר את הרגלי הלמידה של ילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD:

1. שגרה. ילדים עם הפרעת קשב צריכים רוטינה. גם אם אין שיעורי בית, חשוב להקפיד להקדיש זמן ללמידה, אפילו עשר דקות, כדי להפוך את הלמידה לחלק קבוע משגרת החיים של הילד.
2. להפוך את הלמידה למשחק. אפשר ליצור תכנית פעולה ולקבוע רף, שאם הילד יעמוד בו הוא יקבל צ'ופרים. כך אפשר להכניס את הילד לאווירה של משחק, רמת המוטיבציה שלו תעלה, והוא יהיה יותר מחויב ו"בתוך הסיפור"
3. ללמוד ביחד. ילד עם הפרעת קשב לא ישב בשקט ליד השולחן וילמד (לפעמים אין בכלל צורך לקנות שולחן כתיבה) הוא יעדיף תמיד ללמוד בחברה. כדאי למצוא חבר שיבוא ויוכלו להכין שיעורים יחד, אפשר ממש לעשות תורנויות של למידה משותפת בין ההורים בכתה, כך שכל יום קבוצה של ילדים תלמד יחד בבית אחר.
4. לילד עם הפרעת קשב קשה לשבת ולעבוד לאורך זמן – כדאי לעבוד לפי זמנים: 10 דקות לימודים 5 דקות משחק או לסיים עמוד בספר ולעשות הפסקה.
5. לארגן ילקוט ליום המחרת בכל ערב. הילד יהיה מוכן ורגוע יותר וככה קל יותר להיזכר במידה וצריך לבוא עם חולצה לבנה או להביא ספר תנ"ך.
6. להיעזר בוואטסאפ הכיתתי של ההורים. הרבה ילדים שוכחים, לא מבינים את ההנחיה או לא מספיקים לרשום. הילד שלכם לא היחידי – אל תתביישו לשאול את ההורים האחרים.
7. לקחת עזרה. אם אתם לא מסוגלים לעזור לילד ללמוד, תיעזרו באדם חיצוני שכן מסוגל.
   אפשר להביא מורה להוראה מתקנת, אפשר לקחת תלמידת תיכון שתעזור, ולא פעם תעשה עבודה טובה לא פחות ממורה מקצועית, כי בנות נוער הן גם דמות לחיקוי עבור הילד. אפשר גם להיעזר בסבים וסבתות.
8. להגדיר בסדר היום זמן ללמידה עם הילד. זה זמן שבו ההורה יודע שהוא שם את הטלפון בצד, לא נכנס לוואטסאפ ולא לפייסבוק, אלא מתרכז ומקדיש לשיעורים. בדרך זו הכנת השיעורים תהיה גם יעילה יותר וגם תקח פחות זמן.

השבוע במסגרת פרויקט "מפתחות לחיים" של העמותה, יצאנו לפגוש בני נוער מקסימים שעושים את כל המאמצים לעבור תיאוריה ונתקלים בקשיים. מסתבר שלא פשוט לעבור תאוריה היום.
החלטנו להגיע אליהם ולנסות וללמד את החומר בדרך אחרת מהרגיל: לשים דגש על מוטיבציה והנעה, מתוך הבנה כי שינויי במוטיבציה יכול לחולל שינוי אמיתי בתוצאות.
הפעלנו את כפתור המוטיבציה: אתגרנו, הפעלנו, דחפנו, שמנו יעדים והצבנו מטרות.
ואז צריך היה להיות שם ברגעים בהם בני הנוער נשברים, לא מאמינים בעצמם, ספוגי כישלונות חושבים שנדונו להיות לא מוצלחים.

בזמנים כאלה אנחנו המבוגרים צריכים להיות שם כדי להמשיך ולאתגר להמשיך ולכוון להמשיך ולהאמין ולא לוותר.
וכן גם לחבק חיבוק גדול פיסי ורגשי כדי שיוכלו להמשיך לנוע הלאה, קדימה ולנסות פעם נוספת ולא לוותר.
במשך ארבעה ימים צחקנו ,חיבקנו, למדנו, אכלנו, שרנו, רקדנו ובעיקר הראינו שאנחנו מאמינים בהם.
התחלנו מוקדם בבוקר וסיימנו ממש מאוחר בלילה.
כל רגע היה מלא עניין, מרתק, חכם ונותן כוח להמשיך ולרצות להיות חלק מהעשייה הזו.
זו רק ההתחלה. יש עוד הרבה מה לעשות.
תודה לחברת מגדל שיזמו את הפרויקט ולכל מי שנתן כתף.

"אתמול דור חזר הביתה בוכה וישר התנפל עליי בצעקות – "בגללכם החיים שלי נהרסו, אתם הסכמתם שאני אהיה בכתת חינוך מיוחד, כתה קטנה, כמו שקוראים לזה. כאילו שאף אחד לא יודע שזו הכתה של המפגרים, ששמים אותם בקצה המסדרון, או קרוב למקלט, רחוק, לא עם כולם. אבל הפעם בית הספר ממש הגזים, הם הודיעו לנו שאנחנו לא נצא לטיול יחד עם כל השכבה אלא נצא לטיול מיוחד בשבילנו." שמעתי את זה ונדהמתי, התחלתי לבכות. כשנרגעתי הרמתי טלפון למחנכת כדי להבין מה קרה והסתבר לי, שוועד ההורים הכריח את מנהל בית הספר להפריד בין כתת החינוך המיוחד לשאר הכתות בשכבה. לדבריהם הילדים בכתה משתוללים ומסוכנים ובגלל שבטיול האחרון הם עשו בלגן וחלק מהילדים בשכבה נענשו, הם לא הסכימו שהילדים שלהם יסבלו שוב בגלל כתת החינוך המיוחד ולכן מסרבים בכל תוקף שהכתות יצאו שוב ביחד לטיול. הם איימו להשבית את בית הספר אם הכתה של דור תצא לטיול יחד עם כולם. לדבריהם ילדי החינוך המיוחד הם ילדים "אחרים" ולכן הם צריכים להיות במסגרות מיוחדות ולא לערבב אותם עם הילדים ה"רגילים".

פשוט לא האמנתי למה ששמעתי. לא יכולתי להאמין שהורים שבעצמם מכירים את הקשיים בלהיות הורה, הסכימו להתאכזר בצורה כזו לילדים של אחרים. מה עוד שאני יודעת ומכירה אישית חלק מההורים בביה"ס ויודעת שלחלקם יש גם ילדים בחינוך המיוחד. אני בטוחה שהם לא היו רוצים להיות במקום שמפרידים את הילדים שלהם ומבדלים אותם. הרי הסיסמה היא שילוב הילדים עם הצרכים המיוחדים בחברה."

כתות החינוך המיוחד, שנמצאות בתוך בתי הספר הרגילים (הקטנות, המשלבות), נוצרו בעקבות ההחלטה לאפשר לילדים שקשה להם בכתות הרגילות, להישאר בבית הספר, להישאר בחברת החברים שלהם וללמוד בכתות קטנות. בהן עובדים אנשי צוות המיומנים בעבודה עם ילדים עם קשיים שונים כמו לימודיים והתנהגותיים ועוד.
המטרה היתה, במקום להפריד אותם לבתי ספר של חינוך מיוחד, לתמוך בהם במסגרת של כתה קטנה, בקשיים הלימודיים, החברתיים וההתנהגותיים וכך הם יישארו משולבים חברתית עם בני גילם, ואתם גם ימשיכו לחוגים, לתנועות הנוער ולפעילויות החברתיות בכלל.
מה אפשר לעשות כדי לגייס את ההורים של הכתות האחרות לתמוך ולהכיר בחשיבות שילוב הכתות הקטנות בשכבות הגיל שלהם ?

• פעילות הסברתית – להציע למנהל ביה"ס לתת להורי הילדים ידע, באמצעות הרצאות שיועברו ע"י מומחים, במיוחד עבור ההורים של ילדי השכבה. זאת על מנת להעלות את המודעות שלהם ובכך לשתף ולחבר אותם לקשיים של הילדים ושל ההורים שלהם.
• שיתוף – לתת במה לסיפורים אישיים של הורים, שרוצים לשתף ולאפשר להורים האחרים להיות אמפתיים ולהבין את הקושי היומיומי אתו הם מתמודדים.
• לשלב – ליצור פעילויות משולבות בזמן הלימודים כדי שהילדים יכירו זה את זה ולעודד גם מפגשים מחוץ לשעות הלימודים.
• ליווי הורים – כשיוצאים לפעילות מחוץ לביה"ס, יעודד צוות ביה"ס ליווי של הורים מכלל ילדי השכבה ולא רק של הילדים המקשים, על מנת שאפשר יהיה להתמודד מיידית עם בעיות התנהגות שיוצרו ולמנוע הסלמה.
• לא, לעונשים קולקטיביים – להנחות את אנשי הצוות להימנע מעונשים קולקטיביים כדי למנוע את תחושת האנטגוניזם כלפי הילדים המקשים. אם יש צורך להעניש, עשו זאת באופן פרטני.
• הכנת הילדים לקראת יציאה מהשגרה – גם של ההורים בבית וגם של הילדים בביה"ס. ככל שכולם ידעו יותר פרטים לקראת היציאה, כך יהיה להם קל יותר להתמודד עם השינויים במהלך היציאה.

כשאנחנו מרחיקים את הילדים המקשים מאתנו, אנחנו לא לומדים לקבל ולהיות סובלניים כלפיהם וכך אנחנו גם לא מהווים לילדינו דוגמה לסובלנות וקבלת האחר. אנחנו לא מלמדים אותם להתמודד ולא מאפשרים להם להכיר את אותם ילדים מעבר לקושי שלהם.
כשאנחנו מלמדים את הילדים שלנו סובלנות וכבוד כלפי האחר, הילדים שלנו הם אלה שמרוויחים.

"זה לא הגיוני, אני כל הזמן לחוץ – לפני נסיעה למקום לא מוכר, לקראת טיול, לפני נסיעה לחו"ל, מכל דבר אני נלחץ ומתחיל עם הדאגות, לא מצליח להירדם ובסוף רק רוצה לבטל הכל ולחזור לשגרה המוכרת.

את זוכרת כמה חיפשתי עבודה אחרת? עד שמצאתי בדיוק את העבודה שרציתי, הגיעו הלחצים – איך אודיע בעבודה הנוכחית על עזיבה? איך אתעורר מוקדם יותר בבוקר, עם מי אהיה בחדר? איך יהיה הבוס הישיר שלי, איך תהיה הנסיעה לשם, מה יהיה אם לא אצליח ללמוד את החומר ועוד מחשבות ששיגעו אותי כל הזמן.

אתמול נסעתי בפעם הראשונה לעבודה החדשה שלי. זה באזור תעשיה ויש שם הרבה מאוד משרדים וחברות. את הכתובת הכנסתי לוויז והיה לי ברור שיש שם מקומות חניה מסודרים. ידעתי שיש פקקים בבוקר ויצאתי ממש מוקדם, במילא בקושי ישנתי בלילה. בדרך שמתי לי מוסיקה מרגיעה, וכך עברתי את כל הפקקים והגעתי רבע שעה לפני הזמן שתכננתי. הרגשתי ניצחון, אפילו אספיק להתארגן בנחת ולמצוא ברוגע את המשרד החדש שלי. עמדתי עם האוטו בתור לחניון שצמוד לבניין שלי, חיכיתי בסבלנות עד שהגעתי למחסום ואז, המחסום לא נפתח. השומר שעמד שם צעק לי שאסתובב והראה לי שיש שם שלט גדול שכתוב עליו "לבעלי מנויים בלבד". לשאלתי איפה חונים הוא ענה בתנועת יד וצעק "סע מסביב". רק אז הבנתי שיש לי בעיה עם החניה, למה אף אחד לא אמר לי…"

הרבה מאוד דברים שקורים לאנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD קורים גם לאנשים אחרים, ההבדל הוא בשכיחות שזה קורה, בדרך ההתייחסות שלהם באותו רגע ובעוצמת התחושות שלהם.
אצל אנשים עם הפרעת קשב מתווספת גם הקצנה של כל סיטואציה. כל סיטואציה היא סוף העולם, אין רגע של חמלה. הם מיד מרגישים שהם לא בסדר, שכאלה דברים קורים רק להם, הם מרגישים טיפשים ובטוחים שלאחרים זה אף פעם לא קורה. במצבים אלו אין להם חשיבה סלחנית כמו "בפעם הבאה אני אשאל יותר שאלות", או "שאנסה למצוא עוד דרכים להתמודד", הם לא נותנים לעצמם הזדמנויות נוספות וכך לא צוברים הצלחות. הרבה מאוד פעמים בגלל התחושה הזו של ה"אני לא בסדר", הם מחמירים עם עצמם עוד יותר ולא סולחים לעצמם, הם לא רוצים לחזור על התחושה המתסכלת ולכן גם נמנעים מלהתחיל התחלות חדשות.
בנוסף, הפרעת קשב היא הפרעה מתעתעת ואצל כל אחד היא מתנהגת אחרת. יש אנשים שבסיטואציות כאלה ייקחו אחריות ויאשימו את עצמם בלי חמלה ומצד שני יש את אלו שלעולם יאשימו את האחרים – "למה לא אמרו לי?".

איך בכל זאת נתמודד עם מעברים וסיטואציות חדשות

• נכין רשימת שאלות – נעל על דף את כל השאלות שלא ברורים ואנחנו רוצים לדעת, לפני שנתחיל בפעילות חדשה.
  ניעזר בחבר, בן/בת זוג – הם יכינו את הרשימה יחד אתנו. נעשה מעין סימולציה לדרך ההכנה לפעילות חדשה.
• זמנים – נתכנן את הזמנים כך שתמיד נשאיר מרווח זמן גדול יותר ממה שחשבנו. כך נגיע בנוחות קודם ויהיה לנו זמן להתכונן לפעילות ולא נהיה בלחץ.
  גם הידיעה שיש לי מספיק זמן אם משהו קורה בדרך, מרגיעה ועוזרת להיות בשליטה.
• פיזית – נסו לעשות ביקור מקדים במקום, לא רק וירטואלית. כך תקבלו תשובות לחלק מהשאלות ואולי יעלו שאלות נוספות.
• שריינו לעצמכם חבר טלפוני לעת צרה, לעזרה בניווט או בבירור עבורכם, כשאתם בזמן הנסיעה.
• הכינו רשימה צומחת של נקודות לחשיבה – בכל פעם שאתם נתקלים בבעיה נוספת, הוסיפו אותה לרשימה. למשל – האם יש חניה, מתי שעות העומס בכבישים, מתי המשרד נפתח, האם אפשר לעשות פול עם מישהו נוסף מהאזור שלי – הרשימה אף פעם לא תהיה מושלמת, אבל תעזור לכם יותר ויותר ככל שתתמלא.

החיים מזמנים לנו הרבה מאוד דברים שלא תמיד יש לנו פתרונות עבורם ולא תמיד אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות בהם. הניסיון שלנו מגיע מלמידה מטעויות ולא מוויתור על ההתנסות. במקום להתייאש כשזה קורה לנו, בואו נעצור רגע, ננשום עמוק ונעשה הערכת מצב ממקום של שליטה במצב ולא ממקום אימפולסיבי, ננסה לראות מי או מה יכול לעזור לנו ובשום אופן לא נוותר.