הפרעת קשב היא לא "סגנון"

באמת?
בתקופה האחרונה אני רואה שוב ושוב פוסטים של אנשים ללא שום הכשרה מקצועית, שמדברים על הפרעת קשב כשסגנון קשב, אופי כ “סגנון קשב”, “אופי”, “דרך אחרת להיות”.
זה אולי מרגיש נחמד כי נדמה שיש פתרון מהיר – אבל זה פשוט לא נכון.
לפעמים, חוסר דיוק הוא לא רק טעות… אלא פגיעה באנשים.

אני עובדת כבר יותר מ־30 שנה עם ילדים, הורים, אנשי חינוך ומבוגרים עם ADHD.
אני רואה מקרוב את הכאב, הבלבול, הבושה וההתמודדות היומיומית המתישה.
אנשים שמסתובבים שנים בתחושה שמשהו “לא בסדר איתם” – עד שהם עושים אבחון ופתאום יש הסבר ותוקף לקשיים שלהם.
פתאום הם לא "אשמים", פתאום יש הסבר לתחושה של "אני לא בסדר" – ויש דרך שבה ניתן להתמודד עם הפרעת קשב, הם לא לבד!
זה קורה, לא כי מישהו “תיקן את הסגנון שלהם”, אלא כי סוף סוף הבינו שהתפקוד המוחי שונה ומוכר היטב במחקרים רפואיים של הפרעות נוירו התפתחותיות.
ולכן, כשאנשים חסרי הכשרה רפואית מציגים את ה- ADHD כמשהו חמוד, יצירתי, נטול קושי – זה לא פתרון, זה לא משחרר, וזה בטח לא מטפל, מה שזה עושה, זה זה מבטל את המציאות של מאות אלפי אנשים שמאובחנים ע"י רופא כאנשים עם הפרעת קשב.

הפרעת קשב היא הפרעה רפואית – לא דעה פילוסופית
המילה “הפרעה” לא נועדה להשפיל, היא נועדה לתאר מצב נוירולוגי שמוכר בכל העולם המדעי, עם אלפי מחקרים, הדמיות מוחיות, כלי אבחון ופרוטוקולים טיפוליים.
הפרעת קשב ADHD משפיעה על תפקודים ניהוליים, ויסות רגשי, למידה, ארגון, תכנון, זיכרון עבודה.
היא מעלה סיכון לחרדה, דיכאון, התמכרויות, הפרעות אכילה, תאונות דרכים, קשיים בזוגיות ועוד…
זו לא שאלה של פרשנות, זהו מצב רפואי אובייקטיבי.
כהשמוח מתקשה לווסת קשב, אימפולסיביות, תנועה ורגש – זו לא בחירה ולא “סגנון חיים”.
וזה לא עובר עם משפטי העצמה.

לאנשים עם ADHD יש מנגנון מוחי שונה, עם השלכות על חיי היומיום.
זה לא “סגנון קשב”, זה קשב שהמוח מתקשה לנהל.
מי שאומר שאין “הפרעה” אלא רק “סגנון”, מספר סיפור יפה – אבל מנתק אנשים מהזכות שלהם ואבחון שמסביר להם למה הם סובלים כל כך ועוזר להם בטיפול, בהתאמות, בתמיכה, ובתרופות במידת הצורך,.
אנשים לא זקוקים לשינוי שם, הם זקוקים להבנה אמיתית.
תפקודי קשב שונים יכולים בהחלט להפוך לכוח – יזמות, יצירתיות, חשיבה מהירה, פתרון בעיות בזמן אמת, היפר פוקוס.
אבל אלו שיכולות לצמוח רק כשאדם מקבל תמיכה אמיתית: טיפול, כלים, מערכת שמבינה אותו, סביבה שמותאמת לו.

להגיד שאין “הפרעה” – זו דרך להשתיק קשיים אמיתיים, זה כמו להגיד לאדם עם לקות שמיעה ש“זה סגנון שמיעה”, או לאדם עם סוכרת ש“זה סגנון סוכר”.
ברגע שאתה מוחק את ההפרעה – אתה מוחק את האדם שצריך עזרה.
אנשים עם ADHD לא צריכים שיגידו להם שהם “בסדר כמו שהם”.
הם צריכים שם מדויק שיסביר להם מה קורה במוח.
הם צריכים כלים ומערכות מותאמות.
הם צריכים הכרה רשמית כדי לקבל זכויות.
להחליף את המונח – לא פותר כלום.
להבין אותו, להנכיח אותו – מציל חיים.

שפה יוצרת מציאות ומציאות מקצועית מצילה אנשים, כן, הגיע הזמן לדבר אחרת על ADHD:
פחות סטיגמה, פחות בושה, פחות אשמה, אבל השינוי לא יגיע מוויתור על המחקר.
השינוי יגיע ממה שאנחנו עושים כבר שנים בקווים ומחשבות:
ידע מקצועי, כלים, תמיכה, הסברה, זכויות, קהילה.

לסיום – שאלה שאני מבקשת שנשאל כולנו:
אם ילד או מבוגר מסתובב בעולם בתחושה שקשה לו, לא בשליטתו –
האם באמת יעזור לו כשנגיד לו שזה רק “סגנון”?
או שנעזור לו יותר כשנגיד:
“יש לזה שם. זה אמיתי, זו לא אשמתך ויש דרך להתמודד”.
אני יודעת מה התשובה.
וזה בדיוק מה שנותן לאנשים את החיים שלהם בחזרה.

סופ"ש נעים ושבת שלום
שלכם, איריס שני, מנכ"לית העמותה