כשהראש מלא מדי

על הורות, עומס והפרעת קשב
בשיחה מרתקת שהייתה לי השבוע עם אחת האמהות היא היא סיפרה לי על ההתמודדות שלה בנושא התמודדות עם עומס-
"יש ימים שבהם אני קולטת שהראש שלי פשוט… מלא.
לא “קצת עמוס” – אלא עמוס עד שאין מקום למחשבה הבאה.
רשימות שרצות בראש, הודעות שלא נענות, דאגות לעבודה, ומה בקשר אלי?

לקח לי שנים להבין שזה לא שאני לא מתאמצת מספיק – אלא שהמערכת שלי פשוט עובדת אחרת
(כשיש עומס, אני הופכת להיות חסרת סבלנות, והלב שלי מתמלא באשמה)"

בואו נדבר על זה רגע, מחקרי ADHD מראים ש"זיכרון עבודה" (working memory) הוא חלק מרכזי מההתמודדות:
אנשים עם הפרעת קשב מחזיקים פחות מידע ב"זיכרון העבודה" לאורך זמן והם נמצאים בעומס רגשי – חושי.

אז מה אפשר לעשות כהורים בהתמודדות היומיומית כדי להקל על עצמכם?

1. מוציאים מהראש – החוצה: כשמידע נשאר רק בראש, הוא מתיש.

רשימה אחת קבועה – פתק, אפליקציה או מחברת – מפנה מקום במוח.
לא עשר רשימות, לא זיכרון “על הדרך”, מקום אחד, זה קריטי.

2. מצמצמים החלטות, לא משימות: עומס נוצר לא רק מכמות משימות, אלא מכמות החלטות.

בגדים קבועים, שגרות קבועות, שעות קבועות.

3. עובדים עם חלונות קשב קצרים: במקום לנסות “לסיים הכול”, נעבוד ביחידות של 10-15 דקות.

מיקוד קצר, עצירה, ואז עוד סבב.
התקדמות קטנה עדיפה על עומס גדול.

4. מדברים על העומס, לא מסתירים אותו.

תגידו בקול: "עכשיו אני במצב של עומס, אז אני אעשה דבר אחד בכל פעם.”
ילדים לומדים ויסות לא מהורה רגוע תמיד, אלא מהורה שמדגים התמודדות.
זה כוח, לא חולשה.

5. מורידים אשמה – מעלים חמלה: אשמה לא משפרת זיכרון, לא מגבירה תפקוד, ולא עוזרת לילדים.

היא רק שואבת אנרגיה.
חמלה עצמית, לעומת זאת, מפנה מקום לנשימה.

והדבר הכי חשוב שלמדתי – גם מהמחקר וגם מהחיים:
הילדים לא צריכים הורה מושלם שמחזיק הכל בראש.
הם צריכים הורה שמכיר את עצמו, מבקש עזרה כשצריך, ובונה סביבה מנוהלת שעוזרת לו לתפקד.

אם גם אתם מרגישים לפעמים שהראש מוצף – אתם לא לבד.
אבל זה לא כישלון, זהו קושי אובייקטיבי שאנחנו צריכים להתמודד איתו באמצעות בחירת הכלים הייעודיים שמתאימים להתמודדות האישית שלנו, ולא טרנדים שאנחנו מנסים לסגל לעצמנו.

שלכם, איריס שני, מנכ"לית העמותה