לקראת יום הזיכרון

יום הזיכרון השנה מגיע כשהכאב טרי, פתוח, חסר מנוחה.

מאז ה־7 באוקטובר, כולנו קצת אחרים.

השכול כבר לא נמצא רק "אצל אחרים" – הוא בבית, ברחוב, בלב של המדינה.

אנחנו זוכרים את הנופלים, את גבורתם, את חייהם שנגדעו.

אבל אנחנו גם רואים את אלה שנשארו – ההורים, האחים והאחיות, החברים, הילדים.

את כל מי שמנסה לחזור לשגרה – אבל מגלה שאין באמת שגרה אחרי כאב כזה.

השבוע, שוחחתי עם אמא שכולה, שבנה נהרג במערכה האחרונה.

היא דיברה על השתיקה. על הבדידות. על ההצפה של הזיכרונות.

ועל איך הכל – כל דבר קטן – נהיה כל כך קשה.

הקשבתי לה וחשבתי על חברי הקהילה שלנו, אלו שמתמודדים עם הפרעת קשב.

כי ביום כזה, כל גירוי – כל קול, כל תמונה, כל תזכורת – מקבל עוצמה אחרת.

הקושי לווסת רגשות, להסביר מה מרגישים, להתרכז – מתעצם פי כמה.

והכאב? הוא מסתובב בין הגוף לנפש, בלי פילטר, בלי מנגנוני הגנה.

יש כאלה שיתנתקו. יש כאלה שיתפרצו. יש כאלה שייראו רגועים – אבל בפנים, סוערים.

ביום הזה, אני מזמינה את כולנו להרחיב את המבט.

לא רק לזכור את אלה שאינם, אלא גם להבחין באלה שכן – שנושאים את הזיכרון בכל צעד.

ולתת מקום גם לאלה שביטויי האבל שלהם נראים אחרת. שמתמודדים עם הפרעת קשב, עם עומס רגשי, עם קושי לבטא – אבל מרגישים, חזק, עמוק, כל הזמן.

ביום הזיכרון –

תסתכלו מסביב.

אולי מישהו זקוק שתהיו פשוט שם – בלי מילים, רק נוכחות.

אולי מישהו צריך שתבינו שההתפרצות היא לא חוסר כבוד – היא סערה שקשה להכיל.

אולי מישהו מנסה לתפקד, אבל הלב שלו לא פנוי.

ביום הזה – וגם ביום שאחריו – נזכור את כולם.

ונשתדל, יחד, לבנות חברה שמבינה. שמכילה. שלא שופטת.

חברה שיודעת – שלפעמים, זיכרון הוא לא רק טקס. הוא מציאות יומיומית,

שצריך לשרוד אותה. לפעמים, שנייה בכל פעם.

שלכם,

איריס שני

מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות