המילים שהילד צריך לשמוע

המילים שהילד שלכם צריך לשמוע.

אנחנו רצים איתם לרופאים, ממלאים שאלונים אינסופיים, משוחחים עם המורות ומתרוצצים בין תורים.
אנחנו משקיעים המון אנרגיה בלוגיסטיקה של האבחון.
אבל בתוך כל המרוץ הזה, הרגע המורכב ביותר הוא דווקא הרגע האינטימי בבית הוא הרגע שבו אנחנו צריכים להסביר לילד שלנו מה בעצם קורה.
למה הולכים לרופא? ומה אומר ה"נייר" הזה שקיבלנו בסוף?

החשש הגדול של הורים רבים, הוא שהאבחנה תהפוך ל"תווית" שתגביל את הילד או תפגע בדימוי העצמי שלו. אבל הניסיון המקצועי והאישי מלמד שדווקא המילים הנכונות, אלו שנותנות הסבר לקושי, יכולות להיות רגע של הקלה עצומה עבורו.
הרי הילד חווה את הקושי ואת התסכול בכל מקרה.
האבחון לא מייצר את הבעיה, הוא זה שמספק לה את דרכי וכלי העבודה, הוא הופך את ה"למה אני לא מצליח?" ל"איך אני יכול להצליח?".

אז איך מתווכים את זה נכון?
השלב הראשון, עוד לפני שמגיעים לאבחון עצמו, הוא גיוס הסקרנות והנמכת החרדה.
אנחנו לא הולכים ל"מבחן" שבודק אם הילד "בסדר" או "לא בסדר", אנחנו יוצאים למסע משותף.
אפשר לומר לו בפשטות: "אנחנו רוצים לבדוק מה יעזור לך ללמוד ולהצליח בדרך שהכי מתאימה לך,
אנחנו מחפשים את הדרך שתעשה לך את החיים קלים יותר בבית הספר ובבית".
המסר הוא של חיפוש פתרונות, לא של חיפוש אשמים.

בשיחת התוצאות, כשאנחנו רוצים להסביר לילד מהי בעצם הפרעת קשב ומה עושים איתה, אני מעדיפה להשתמש בדימוי שקרוב למציאות היומיומית של המאמץ שלו: דימוי הטיפוס והמעקה.

דמיינו שאתם אומרים לילד שלכם: "תחשוב שאתה עולה במדרגות גבוהות, יש לך רגליים חזקות, יש לך כוח ואתה רוצה להגיע למעלה.
אבל לפעמים המדרגות חלקות, או שאין במה להיאחז, ואז אתה מתעייף, מועד או עוצר.
זה לא קורה בגלל שאתה לא יכול או לא רוצה – אלא בגלל שחסר שם משהו לייצב אותך.
האבחון הזה, והכלים שניתן לך בעקבותיו, הם כמו להתקין מעקה יציב לאורך המדרגות.
המעקה לא עולה במקומך – אתה זה שמטפס, אתה זה שמתאמץ ומגיע לפסגה בכוחות עצמך.
אבל המעקה שם כדי שתוכל להחזיק בו כשצריך, כדי שתרגיש בטוח, וכדי שהדרך למעלה תהיה אפשרית ופחות מעייפת".

המסר הזה הוא קריטי בעיניי: הוא משחרר מאשמה ("זה לא שאני עצלן"), אבל משאיר את הכוח, האחריות והמסוגלות אצל הילד ("אני מטפס, אני רק נעזר במעקה כדי להצליח").

אין ילד אחד שדומה לשני.
חשוב לי להדגיש – וזה אולי המסר הכי משמעותי שלי אליכם היום – כל מה שנכתב כאן הוא בגדר כיווני חשיבה.
אין "תסריט שיחה" אחד שנכון לכולם, ואין נוסחת קסם, כל ילד הוא עולם ומלואו, ומה שעובד לאחד לא בהכרח יעבוד לאחר.
ילד אחד צריך את הדימוי הוויזואלי של המעקה, ילד אחר צריך הסבר "מדעי" על איך המוח עובד, וילד שלישי צריך רק לדעת שאבא ואמא איתו באותו צד ושהם מבינים אותו עכשיו טוב יותר.

תפקידנו כהורים הוא לא רק "להקריא את התוצאות", אלא להרגיש את הילד שלנו, להתאים את המילים לאופי הייחודי שלו, לרמת ההבנה שלו ולרגישות שלו. בסופו של דבר, הכלי הכי חזק שיש לילד שלכם הוא הידיעה שאתם רואים את המאמץ שלו, ושאתם שם כדי לבנות עבורו את המעקה הכי יציב, בטוח ומותאם שיש.

בהצלחה,
שלכם, איריס שני, מנכ"לית העמותה