פורים מותאם קשב

"אמא, אני שוקלת להגיד שאני חולה"
פורים מתקרב, וכל העולם נכנס למוד "יאללה חגיגה".
רעשנים בכל פינה, קבוצות הווטסאפ של הכיתה והגן מתפוצצות ברעיונות, השאלה "למה אתם מתחפשים השנה?" נזרקת לאוויר בכל מפגש, ויש תחושה שכולם כבר בעניינים, כולם מתרגשים, כולם ב"היי".

אבל יש ילדים, בעיקר ילדים עם הפרעת קשב (ADHD) או רגישות חושית (SPD) – שבשבילם פורים הוא לא "כיף". הוא עומס.
זה עומס של החלטות ("מה לבחור? ומה אם אני אתחרט?"), עומס של גירויים (רעש, צפיפות, מוזיקה חזקה), ועומס פיזי על הגוף (בדים מגרדים, מסכות לוחצות, איפור דביק, משהו שמרגיש "לא נכון").
וכשמצטבר עומס כזה על מערכת העצבים – זה לא מרגיש כמו חג. זה מרגיש כמו מבחן הישרדות.

השבוע פגשתי נערה בת 12, שאמרה לי משפט אחד ששבר לי את הלב:
"אני שוקלת להגיד שאני חולה בפורים. רק כדי לא לעבור את החג הנורא הזה."
היא והחברות שלה החליטו על תחפושת משותפת, היא לא התלהבה, אבל זרמה, כי בגיל הזה, הכי מפחיד זה להיות זו שנשארת בחוץ.

ואז הגיע שלב המדידה: בד רשת לא גמיש, דוקר, מציק, שמרגיש זר על הגוף. פתאום היא מצאה את עצמה קרועה בין שתי בחירות בלתי אפשריות: להיות עם החברות ולהרגיש רע פיזית, או לוותר על התחפושת ולהרגיש לבד חברתית.
וכשהיא אמרה לי בלחש "זה סיוט", נזכרתי באישה מבוגרת שסיפרה לי לא מזמן על פורים שלה בילדות, לפני עשרות שנים: שמלת נסיכה מהממת שהיא כל כך חיכתה לה, ואז הגירוד הבלתי נסבל שהתחיל באמצע היום, עד שהיא פשוט תלשה אותה מעל הגוף מול כולם, והילדים בכיתה צחקו עליה.

עברו 30 שנה – והזיכרון הזה עדיין חי בגוף שלה. הבושה עדיין שם.
לא נלחמים בחג, מתאימים אותו, וכאן אני תמיד עוצרת.
כי פורים הוא יום אחד בשנה, אבל החוויה יכולה להישאר הרבה אחריו. אני לא רוצה שילדים ייקחו איתם את "היום שצחקו עליי" או "היום שלא עמדתי בזה" לעוד שנים קדימה.
במקום להילחם בחג או לברוח ממנו, בואו ונעשה את ההתאמות.

הנה כמה כלים שעוזרים להפוך את פורים מ"סיוט" ל"אפשרי", ולפעמים אפילו למהנה:

💙לבחור תחפושת לפי תחושה, לא לפי תמונה
לפני ששואלים "איך זה נראה במראה?", שואלים "איך זה מרגיש על הגוף?". אם זה מגרד, לוחץ, דוקר או מגביל את התנועה בחנות, זה לא יעבוד לאורך יום שלם בבית הספר. נקודה. הנוחות היא קריטית לוויסות.

💙 שכבת בסיס מנצחת
פתרון קטן עם אפקט ענק: טייץ וחולצה דקה ונעימה (מכותנה) מתחת לתחפושת. זה מוריד את המגע הישיר של הבדים הסינתטיים עם העור ומונע את הגירוד והעקצוץ.

💙למדוד בבית, לא בבוקר החג
לא מחכים לרגע האחרון. מודדים את התחפושת כמה ימים לפני, מסתובבים איתה בבית שעה, נותנים לגוף להרגיש. אם יש בעיה – יש לנו זמן למצוא פתרון בלי הלחץ של הבוקר.

💙"תוכנית יציאה" זה ביטחון
מסכמים מראש: "אם תרגיש שזה יותר מדי (רעש או אי נוחות) – מותר לך לצאת הצידה, ללכת לספרייה, לשתות מים או להיות רגע בשקט". הידיעה שיש "פתח מילוט" מורידה חצי מהחרדה ומאפשרת להם לנסות.

💙 תחפושת גיבוי בתיק
שימו בתיק אביזר אחד פשוט ונוח (כובע מצחיק, גלימה קלילה, משקפיים). אם התחפושת המושקעת "נשברת" והילד חייב להוריד אותה, יש לו אלטרנטיבה והוא לא נשאר "הילד בלי התחפושת".

💙 לדבר עם החברים
עודדתי את הנערה לומר לחברות שלה את האמת הפשוטה: "אני רוצה להיות איתכן, אבל הבד הזה ממש מכאיב לי". הרבה פעמים, כשאומרים את האמת, מוצאים פתרון יחד (למשל, מחליפים את החלק המגרד במשהו אחר באותו צבע).
והמילה שלנו כהורים

לנו יש תפקיד אחד ברור: לא לבטל את התחושה שלהם. לא להגיד "נו באמת, זה כולה קצת מגרד", "תהיי יפה ותשתקי" או "כולם סובלים".
להבין שזו לא פינוק, זו הצפה אמיתית.

כשאנחנו מלווים, מתאימים ועושים מקום לקושי שלהם, הילדים לומדים שהם לא "בעיה". הם פשוט צריכים את הדרך שמתאימה להם.

פורים שמח, רך, מותאם וקשוב יותר 💙
שלכם, איריס שני,מנכל"ית העמותה