הכוח של הביחד

הכוח של הביחד
בפרסומות ליום המשפחה, הכל תמיד נראה מאוזן.
ארוחת הבוקר רגועה, הילדים יושבים באמצע הספה, והחיים מתנהלים על מי מנוחות.
אבל משפחות עם הפרעת קשב (ADHD), אנחנו לא חיים באמצע, אנחנו חיים בקצוות.

אנחנו מכירים את הקצה של האהבה המתפרצת, החיבוקים המוחצים והשמחה הגדולה, אבל גם את הקצה של התסכול כשהדברים לא מסתדרים. אנחנו מכירים את הקצה של הבלאגן היצירתי שמתפשט בכל הבית, אבל גם את הקצה השני – של אלו שחייבים שהכל יהיה סטרילי ומסודר אחרת הם לא מוצאים את הידיים והרגליים. החיים בקצוות הם חיים מלאי תשוקה ועניין, אבל הם גם מעייפים. הם דורשים המון אנרגיה כדי לא ליפול.

למה דווקא אנחנו חייבים מסגרת?

ביום המשפחה הזה, אני רוצה להציע מתנה שהיא לא שוקולד ולא פרחים, אלא יציבות.
המוח של ילד וגם של הורה עם הפרעת קשב, הוא מוח שמתקשה בוויסות פנימי.
לכן, הוא זקוק נואשות לעוגנים חיצוניים, כשהעולם הפנימי סוער או מוסח, המסגרת המשפחתית – הרוטינות, הטקסים הקבועים, ההרגלים – היא זו שמחזיקה אותנו. היא השלד שמאפשר לנו לעמוד יציב. ה"ביחד" שלנו הוא לא סתם סיסמה. במשפחה עם ADHD, הביחד הוא רשת הביטחון. כשאחד מתפזר בקצה האחד, השני מאזן אותו.

איך בונים "ביחד" שמחזיק מעמד?

אז איך הופכים את המשפחה למקור של כוח ותמיכה, במקום לזירת התגוששות? הסוד הוא ביצירת טקסים ורוטינות. לא כאלה שחונקים, אלא כאלה שמחבקים.

הנה כמה רעיונות לחיזוק התא המשפחתי שלנו:

1. טקסים הם דופמין לנשמה המוח שלנו אוהב וודאות. טקסים קבועים מייצרים ציפייה חיובית וביטחון.

אמצו "עוגן שבועי" קדוש. זה יכול להיות "ערב פיצה" בימי שלישי, טיול בוקר בשבת, או אפילו משחק קופסה בשישי בצהריים. זה לא משנה מה עושים, העיקר שזה קבוע. הידיעה ש"ביום שלישי כולנו יחד" נותנת שקט נפשי וסיבה לחכות לה

2. הרוטינה היא המעקה של היומיום דיברנו בעבר על "מעקה" לילד, והרוטינה היא המעקה של כל הבית.

צרו סדר יום ויזואלי וברור, אבל תשאירו בו אוויר. אל תנסו לתכנן כל דקה. מספיק שיש "עוגני זמן": איך נראה הבוקר? איך נראה המפגש כשחוזרים הביתה? ואיך נראית זמן הרגיעה לפני השינה? כשהילד יודע בדיוק מה עומד לקרות, רמת החרדה יורדת ורמת שיתוף הפעולה עולה

3. חלוקת תפקידים: כולם חלק מהצוות, תחושת שייכות נוצרת דרך עשייה.

ילד שמרגיש שהוא תורם למשפחה, מרגיש טוב וחזק יותר.
תנו לכל אחד תפקיד שמותאם לחוזקות שלו (ולקצוות שלו).
הילד האנרגטי? אחראי להוריד את הזבל או לסדר את הכריות ב"זריקה".
הילד היצירתי? אחראי על קישוט השולחן בשישי, כשלכל אחד יש מקום, המשפחה הופכת לנבחרת מנצחת.

4. "נוהל איפוס" משפחתי בחיים בקצוות, לפעמים הרוחות סוערות. חשוב שיהיה לנו מנגנון תמיכה לרגעים האלה.

קבעו סימן מוסכם ל"פסק זמן משפחתי". זה לא עונש, להפך. זה רגע שבו מותר להגיד "אני בקצה, אני צריך חיבוק/שקט". התמיכה שלנו אחד בשני ברגעים האלה היא הדבק הכי חזק שיש.

ביום המשפחה הזה, בואו נחגוג את הקצוות שלנו, אבל נזכור שהכוח הכי גדול שלנו הוא ביכולת לייצר ביחד מרכז יציב, אוהב ובטוח. מסגרת שאפשר לחזור אליה תמיד.

יום משפחה שמח ומחובר,
שלכם, איריס שני, מנכ"לית העמותה