לשמור על השפיות

השבוע עצרתי לרגע, הסתכלתי סביב, והבנתי שאנחנו חיים בתוך פרדוקס.
מצד אחד, השגרה כאן דורשת מאיתנו להיות בשיא – בעבודה, בבית, מול הילדים.
מצד שני, המילואים, החדשות, חוסר הוודאות והשחיקה פשוט גמרו לנו את המשאבים.

זה לא סתם "עייף לי". זו עייפות רגשית, קוגניטיבית ופיזית שפוגשת אותנו בדיוק במקומות שבהם אנחנו צריכים להיות הכי סבלניים.

אני שומעת את זה בכל טלפון לעמותה: "איריס, אין לי כוח לריב איתו שוב על המקלחת",
"אני מוצאת את עצמי צורחת עוד לפני שהיום התחיל",
או פשוט המשפט הכי נפוץ: "אני מרגישה שאני בקושי מחזיקה את הראש מעל המים".

האמת? זה הכי נורמלי בעולם בתוך הסיטואציה הלא נורמלית הזאת.
כשאנחנו שחוקים, התפקודים הניהוליים שלנו הם הראשונים להיפגע.
אנחנו פחות מווסתים, יותר אימפולסיביים, והפתיל שלנו? הוא כבר מזמן לא קיים.

אז איך שומרים על השפיות כשהעולם בחוץ (ובפנים) רועש? הנה כמה מחשבות מתוך היומן שלי:

1. להוריד את הרף – זה לא הזמן ל"הורה מצטיין"

בימים רגילים אנחנו מקפידים על הגבלת מסכים, על אוכל מזין, על סדר מופתי.
בימים של שחיקה? זה בסדר גמור לשחרר.
אם הילד ראה עוד שעה טלוויזיה כי את היית צריכה 20 דקות של שקט בחדר –
זה לא הופך אותך להורה פחות טוב, זה הופך אותך להורה ששורד.
חמלה עצמית היא לא מותרות, היא הכרח.

2. "חוק 5 הדקות" של השקט

אנחנו לא צריכים סופ"ש בצימר (למרות שזה היה נחמד).
המוח שלנו, ובמיוחד אצל אדם עם הפרעת קשב, זקוק ל"הפסקות ריענון" קטנות.
מצאו חמש דקות שבהן אתם לא "של" אף אחד. בתוך האוטו לפני שעולים הביתה, במקלחת,
או עם הקפה בבוקר לפני שהבית מתעורר. השקט הקצר הזה הוא המטען שלכם.

3. שקיפות מול הילדים

במקום להתפרץ ואז להרגיש אשמה, נסו לדבר את זה. "חמוד, אמא מאוד עייפה היום ויש לי מעט סבלנות. בוא ננסה לשתף פעולה כדי שלא נגיע לצעקות".
זה מלמד את הילדים מיומנות מדהימה של זיהוי רגשות וויסות עצמי.

4. תכנון מראש ל"מצבי חירום"

כשאתם יודעים שהערב הולך להיות קשה, אל תנסו לאלתר.
תחליטו מראש על ארוחת ערב פשוטה ביותר (כן, גם דגנים עם חלב זה בסדר),
ותוותרו על מטלות שאינן דחופות. ככל שיהיו פחות החלטות לקבל בזמן עייפות,
כך יהיו פחות הזדמנויות לפיצוץ.

5. לבקש עזרה – לא כסיסמה, כפעולה

אנחנו רגילים להיות ה"סופרמנים" של הבית, אבל גם לנו מותר להישען.
חברה, שכן, בן זוג – כל מי שיכול להחזיק רגע את המושכות בזמן שאתם לוקחים נשימה.

לסיום,
השפיות שלנו לא נמדדת בכמה הבית מתוקתק או כמה הילדים ממושמעים.
היא נמדדת ביכולת שלנו לסלוח לעצמנו על ימים פחות טובים. אנחנו חיים בתקופה שמטלטלת את כולנו,
ואם הצלחתם לעבור את היום וגם לחבק את הילד בסופו – אתם עושים עבודה מדהימה.

תזכרו, כדי לשמור עליהם, אנחנו חייבים קודם כל לשמור על עצמנו.

שלכם,
איריס שני
מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות – הבית של הפרעת קשב בישראל