"יותר אני לא הולכת איתו למוזיאון! עזבי מוזיאון, יותר אני לא יוצאת איתו מהבית. אני לא מסוגלת כל פעם לעמוד במבוכה הזו, כשהוא מסרב לציית להוראות ולכללים. אתמול זה כל כך בלט, כשהוא סירב לענוד את הצמיד מנייר בכניסה למוזיאון. כל כך חיכינו לתערוכה הזו, הזמנו כרטיסים, לקחנו חופשה במיוחד כך שנהיה כולנו ביחד, תכננו יום כיף כדי שהוא ייהנה.

בתערוכה היה דוחק. היה צפוף בתור לקבלת הכרטיסים. היה רעש. זה היה אולם סגור ורועש וכבר הרגשתי איך הוא מתחיל להתעצבן, לזוז ולגעת בדברים.

חשבתי לעצמי – הלוואי שמישהו יבוא וישלוף אותנו מפה, אבל זה לא קרה. שילמנו הרבה מאוד כסף ולא רצינו לאבד את החוויה. אז נשארנו בתור, תוך שאני מנסה לעניין אותו בדברים אחרים, לספר סיפורים ולשחק משחקים עד שהגיע תורנו. עם הכרטיסים קיבלנו את הצמיד. 'הצמיד המעצבן', כמו שהבן שלי אמר. הוא לא מסוגל לענוד אותו אפילו דקה אחת!! זה מציק לו, זה לוחץ לו, זה דוקר אותו, זה מ ע צ ב ן אותו. אבל אין ברירה, חייבים את הצמיד. מצאנו את עצמנו מחוץ לתערוכה מחפשים פתרונות לצמיד. המאבטחים סירבו להכניס אותנו ללא הצמיד על היד, אלו ההוראות. והילד מסרב!

באותו רגע הרגשתי שהדבר היחיד שאני רוצה זה לקום וללכת משם. למה אני צריכה את המלחמות האלה? נחזור הביתה. בלי צמידים ובלי דחיפות ובלי הרעש ובלי העימותים. אבל אנחנו כאן ואנחנו צריכים להיכנס עם הצמיד.
ניגשתי למאבטחים, מצאתי את עצמי שוב מתחננת שיבינו, לילד שלי קשה עם דברים על הגוף שלו. לפני שהמאבטחים הסכימו, קבלתי מהם כמובן נזיפה על החינוך שלי, והילד המפונק. הם הסכימו שניכנס כשהצמיד אצלי בתיק, אבל הודיעו לי שהילד שלנו לא יקבל את הפריבילגיה לצאת ולהיכנס למוזיאון כמו כל הילדים האחרים.

התערוכה הייתה מקסימה, למרות שגם במהלך הסיור היו רגעים שבהם היה לו קשה, כשהיה צפוף ונגעו בו, כשהיה רועש ומחניק, ובכל זאת היתה לנו חוויה נהדרת."

קושי בוויסות חושי קיים אצל הרבה ילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD.
זה קושי שבא לידי ביטוי ברגישות גדולה למגע של חומרים עם הגוף, כמו בגדים, תפרים בבגד, חגורה, בד דוקר, תווית על הבגד, רצועה על היד ועוד מאפיינים רבים.

בחיי היום יום כדאי להיות מודעים לקושי, ללמוד לחיות איתו, למצוא פתרונות עוקפים ולא להילחם בו. אם הקושי גובר ומפריע מאוד לחיי היום יום ניתן לפנות לטיפול בריפוי בעיסוק.

בשבועיים האחרונים העמותה העלתה קמפיין שעוסק בתופעה שלצערנו נפוצה מדי – העברת תרופות להפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD בין אנשים. בדיון שהתעורר בעקבות הקמפיין חשבתי שיהיה נכון להקדיש את הפינה שלי  השבוע לנושא, ונפגשתי עם ד"ר דותן קידר – מומחה בפסיכיאטריה, מנהל היחידה להפרעת קשב רמת חן, בשירותי בריאות כללית, ויועץ מקצועי של העמותה, לראיון שייתן תשובות לשאלות הרבות.

מרשם זה לא סתם… למה?

כאשר אנשים מעבירים תרופות להפרעת קשב למי שלא עברו אבחון מסודר, הם מסכנים אותם. זה חוסר אחריות, ומבחינת החוק זהו סחר בסמים.

מה הבעיה לתת לחברים ולמה צריך מרשם מיוחד?

לתרופות להפרעת קשב עלולות להיות השפעות לא רצויות, מה שאומר שיש אנשים שיכולים להיפגע מלקיחה של התרופה. התרופות האלה עלולות להעלות את הסיכון בין השאר להפרעות קצב לבביות, לחץ תוך עיני. אצל אנשים עם רקע של מחלת נפש ומצבים מאניים (מאניה דפרסיה) זה יכול לגרום למאניה או דפרסיה, להתקפים פסיכוטיים. ולכן אנחנו שמים דגש על בדיקת רופא כדי לוודא שהתרופה בטוחה לשימוש. יש פה סיכונים. אנשים שקיבלו תרופה מאחרים הם כאלה שאין עליהם מעקב רפואי, אין לנו שום משוב מה קורה איתם.

למה התרופה נמצאת בפקודת הסמים?

התרופות להפרעת קשב הן תרופות שניתנות במרשם ונמצאות תחת פקודת הסמים המסוכנים למרות שלא מדובר בסמים. אלה תרופות שמחייבות פיקוח מוגבר יותר ולכן הן נמצאות במסגרת שמחייבת מעקב של רישום וכספת, כדי שתהיה אכיפה וידיעה לאן הן מנותבות.

אם לי זה עזר, זה יעזור לכולם – מחשבה מוטעית, למה?

הרבה מאוד אנשים חושבים שאם הם לקחו את הכדור ולא קרה להם כלום או אם יש להם הפרעת קשב והכדור עזר להם, אז זה יעזור לכולם. נכון שיש אנשים שאין להם הפרעת קשב ולא קורה להם כלום, אבל גם יכול להיות שהם אנשים עם הפרעת קשב שלא אובחנה ולכן זה עוזר להם.
המחשבה שאם אני אקח כדור להפרעת קשב למרות שאין לי הפרעת קשב, וזה יעזור לי הוכחה כלא נכונה.
מחקרים הראו  שזה לא ממש עוזר למי שאין לו הפרעת קשב, לפעמים זה פשוט אפקט פלאסיבו.
אנחנו יודעים שהרבה אנשים עם חרדת בחינות לוקחים את הכדור באוניברסיטה, וככה חלק מהם מתמכרים
כי הם צריכים עוד ועוד, כדי לשמור על תחושת הביטחון, יש הסתגלות מאוד מהירה.

מה הסיכון למי שמקבל תרופה מחבר ללא פיקוח רפואי?

ראינו שיש סיכון למצבים רפואיים, וסיכון להתמכרות, רואים היום שיש יותר פניה לחדרי מיון בגלל שימוש
בתרופות האלה ללא מרשם. אנחנו גם יודעים שחלק מהאנשים לוקחים את התרופות האלה כדי ללמוד יותר ולישון פחות, מה שקורה זה שאתה לומד הרבה שעות בדחיסה וזה לא יעיל, ואתה לא משתמש בטיפול כדי להיות מרוכז אלא כדי להיות ערני. ברגע שאתה עושה את זה, אתה מסכן את עצמך.

אז למה אנשים חושבים שטיפול תרופתי יעזור להם גם אם אין להם הפרעת קשב?

התרופות מעלות במוח חומר שנקרא דופמין, שבין השאר תורם לביטחון עצמי ותחושה של מסוגלות. מחקרים על שימוש בתקופת מלחמת העולם השנייה, גילו אנשים שאמרו שהביצועים שלהם היו גבוהים יותר. הביטחון העצמי עלה, למרות שאנחנו יודעים שבפועל מבחינה אובייקטיבית אין שיפור קוגניטיבי כמו שחושבים.

במה עוד פוגע מי שמעביר תרופות להפרעת קשב לחברים?

חשוב לזכור שמדובר בתרופות שנועדו להפרעה רפואית, כשאנשים שלא צריכים לוקחים זה מייצר זילות בחשיבות הטיפול ובאבחנה. אני לא מכיר הרבה אנשים שמחלקים עוד תרופות, אנשים לא נותנים תרופות כמו מורפיום נגד כאבים, לחברים שכואב להם. יש רתיעה. גם אנטיביוטיקה לא מעבירים לחברים או בני משפחה כי זה ברור שצריך רופא בשביל זה וצריך מרשם

חשוב לזכור

טיפול להפרעת קשב הוא טיפול לכל דבר ולכן התרופות ניתנות אך ורק על ידי רופא. בקמפיין הזה אנחנו רוצים להעלות את הבעיה למודעות, להזהיר, ולהעלות מודעות לתוצאות שלא כל הציבור מודע אליהן. מי שמחלק
לאחרים בלי הערכה רפואית עלול לסכן אותם ומי שלוקח ולא עבר אבחון מסכן את עצמו.

אני רוצה להודות לד"ר קידר על הליווי המקצועי, של כל הפרויקט החשוב הזה
בהזדמנות זו אני רוצה להודות למשרד הפרסום גליקמן שמיר סמסונוב,  שיצרו את הקמפיין בתרומה כחלק מהליווי המקצועי והמסור שהם מעניקים לעמותה בשנה האחרונה ולשחקנים המתנדבים.

אי אפשר לשכוח את הרגע הזה.
מרכז קניות – אנחנו מסתובבים עם ילדינו, קונים ומבלים ופתאום – הילד איננו.
בשניות אלו (לא צריך יותר משניות) יש תחושה קשה של פחד. התסריטים הקשים ביותר עוברים בראש – היכן הוא ? מי לקח אותו ? איך אמצא אותו ? סרטים וספרים נכתבו על רגע קשה זה… ואכן מי שחווה רגע כזה יודע, שאלו שניות שלעולם לא ישכח.

ברגע שאחרי הבהלה, כשאנחנו מתחילים לרוץ ולחפש, שולחים את כל מי שאיתנו לחפש בכל כיוון, רצים למודיעין על מנת שיקראו בשמו, ואז הילד נמצא בריא ושלם.. ובוכה. גם הוא לא ידע היכן אנחנו, גם אנחנו נעלמנו לו.
ברגע בו אנחנו מוצאים אחד את השני, אנחנו כועסים, מדברים המון, בוכים, צועקים, אנחנו לא יודעים איך להביע את התסכול שלנו. כשאנחנו מתוסכלים, מאגר התגובות שלנו מאוד מצומצם ואנו חוזרים על אותן תגובות שאנחנו מכירים כי אנחנו בלחץ.

אלו תגובות שאנחנו מכירים גם מסיטואציות נוספות: כשהילד לא רוצה להירדם, לא רוצה לאכול, לא רוצה להתקלח, לא לא לא ואנחנו מתוסכלים.

אילו יכולנו ברגע זה לעצור, לנשום עמוק, לספור עד שלוש, לשלוח את הידיים קדימה ולחבק את הילד האובד – זו תגובה שהייתה מרגיעה אותנו ואותו, נותנת לנו ולו תחושת בטחון ומוציאה אותנו מהסיטואציה המתסכלת. החיבוק הוא למעשה העברת אנרגיה חיובית בין שני אנשים או יותר. פשוט לאחוז זה בזרועותיו של זה, לאהוב ולהפגין אכפתיות וחום. הוא מעודד את רוחנו ומעלה חיוך על שפתינו, משחרר מתחים ומשפר את מצב הרוח.

במחקרים נמצא לכך גם הסבר ביולוגי. בזמן הפעלת מגע פיזי מתמשך על הגוף (כמו עיסוי), הוא מקבל אותות הרגעה המעוררות ביטחון. החיבוק הוא פיזי, אך אי אפשר לנתקו מן הערך הרגשי שלו. הוא מעביר מסר של קבלה, ליווי, תמיכה, נוכחות, אהבה, שייכות, חיבור, חמלה ועוד.

כבר מהגיל הרך אנחנו ההורים מחבקים – הנוכחות הגופנית שלנו כשאנו אוחזים, מחבקים ומטפלים בתינוק, היא נוכחות יומיומית שממלאת את הצורך של התינוק לביטחון ולחום.

בהמשך, אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים, צורך זה לא נעלם ויש למצוא דרכים חלופיות למילוי הצורך.
הזרועות הרחבות שלנו נותנות מחסה, מגינות ולהן תפקיד חיוני בנוכחות האיתנה שלנו בחיי ילדינו.
זהו צורך בסיסי קיומי. אנחנו שומרים עליך, אנחנו איתך.

אנחנו לא חייבים לחכות לרגע של תסכול כדי לתת חיבוק !!
החיבוק צריך להיות חלק משמעותי בחיינו. אל תוותרו עליו. תנו אותו, אל תחסכו
הקצו ביום לפחות פעם אחת "זמן חיבוק" !

קר כל כך !! לא יצאנו מהבית אז לא מתקלפים מהבגדים, לא מתקלחים, חם לנו בתוך הבגדים שלבשנו כל היום, לא התלכלכנו, אז לא חייבים להחליף לבגד לילה צונן.
הכל נכון, ובכל זאת, אם זכיתם לעבור את הימים הקרים עם חשמל בבית, זו לא הדרך המומלצת.
שיגרה – זו מילת המפתח.
גם בשעת סערה ומצוקה עלינו להקפיד ולשמור על ההבחנה בין היום לבין הלילה. לשמור על שגרת הבוקר ולהקפיד גם על המעבר לשגרת הלילה.
נכון שכשקר לנו אנחנו נוטים להתפנק, להתכרבל בשמיכות חמות, לאכול מאפים ומרקים מחממים ומנחמים ומחפשים רק דרכים לשמור על החום ובכל-זאת חשוב שנקפיד על השיגרה.
הפעם אני רוצה להתמקד בשיגרת הערב.
הערב הוא סיומו של אחר-צהריים עשיר בפעילות. חשוב מאוד שנכנס לשגרת הערב בהדרגה.
לפני שנתחיל בהכנות לארוחת הערב נבדוק שיש מים חמים ובמידה שאין, נדליק את הדוד. נכין ביחד את ארוחת הערב, נערוך את השולחן ונתיישב לארוחה. בארוחה נשתף בחוויות אחר הצהריים. בזמן פינוי השולחן נדאג להכין את חדר האמבטיה – נחמם אותו, נדאג שיש מגבות נקיות ונכין את בגד השינה המתאים. גם לתהליך בחירת הפיג'מה עם הילד יש חשיבות רבה – איזה בד נעים לו, הדוגמה שמצוירת, איזה פריט לבוש – חולצה בלבד, חליפה שלמה, כותונת. עכשיו נכנס לפי התור למקלחת החמה. ממנה כבר נצא נקיים ונינוחים.
זוהי שגרה שככל שנקפיד עליה תהפוך להיות לאורח חיים שימנע הרבה מאוד ויכוחים וסערות ריגשיות. לכל כך הרבה אנשים קשה להירדם, קשה בשעת השינה ואחד הדברים המומלצים עבורם הוא ליצור "הגיינת שינה" – סדר קבוע של אירועים, פעילויות וזמנים.
הורים מספרים לי, שכדי לחסוך את מריבות הבוקר, הם כבר מלבישים את ילדיהם בבגדי בית הספר הנקיים מיד אחרי המקלחת וכך הם משכיבים אותם נקיים ומוכנים ליום המחר. כשילד הולך לבית הספר הוא לא יכול להמשיך את הלילה. מאוד חשוב ליצור את המעבר הברור.
מה זו למעשה הפיג'מה או בגד-השינה ? זהו בגד אוורירי, קליל ונח, הנותן לנו תחושה של נינוחות ומשרה בנו רוגע. הבגד מייצג עבורנו את תחושת ה"בית", שיוצר את תחושת בטחון.
יצירת השגרה היא מאוד קשה, אך ככל שניצמד אליה, היא תהפוך לחלק מובנה בחיינו, והשקט והביטחון שהיא תיצור, ישפיעו על כל ההתנהלות שלנו.
טיפ לימים הקרים –
פנקו את הילדים ואת עצמכם. קנו את כריות החימום שנכנסות למיקרוגל ל-3 דקות שימו להם מתחת לשמיכה והפתיעו אותם כשיכנסו למיטה…

השבוע נתקלתי במספר פניות של הורים שסיפרו שהשבוע היה קשה במיוחד עם הילד. כאשר פרקנו את מה שקרה במהלך השבוע, הסתבר כי יש לאימא קשיים במקום העבודה והיא חושבת על שינוי. לאבא גילו שיש סכרת, הסבתא המבוגרת בלתה יומיים בבית חולים כשהם בתורנות לצידה, בנוסף לכל אלו גם הייתה נזילה בשירותים והאינסטלאטור גבה 1,200 שקלים…
זו מציאות יומיומית שאנו חיים בה והיא לא מותירה לנו זמן למנוחה. אנחנו כל הזמן בריצה מטורפת סביב השעון, לקחת ולהחזיר מחוגים (ולא סתם חוגים אלא מיוחדים, יקרים, רחוקים ולפחות שלושה), לשבת עם הילדים על השעורים, ללכת לקניות, להזמין חברים שיהיו עם הילדים, לעשות טסט לאוטו, לבשל, לנקות ו….
ומה לגבי הצורך שלנו ההורים לרצות את ילדינו באירועים בהיקף גדול, בקניות מוגזמות, בהסעות יומיומיות, כמו הפקת ימי הולדת שנראים כמו חתונה – הכי מושקע והכי שווה וההורים בשגעת מבחינת ההוצאות, הריצות, התיאומים, הטלפונים והזמן….
אנחנו מוצאים עצמנו עובדים יותר ויותר קשה, מוסיפים משרה שנייה, שעות נוספות וכל כדי לספק את צרכי ילדינו. והתוצאה ? אנו מגיעים מאוחר הביתה, עצבניים, חסרי מנוחה ואין בנו את השקט שהילדים שלנו צריכים כדי שנוכל לתת להם את תשומת הלב שהם מבקשים. ואנו מוצאים עצמנו שוב בהתמודדות.
האם באמת יכלו אותם הורים להתמודד עם הילד השבוע, או שכל דבר פעוט התעצם ?
כשאנחנו חסרי סבלנות ועייפים, הילד שלנו מרגיש ומגיב לזאת ! המתח בבית גוזל מכולם משאבים רגשיים, פיזיים וכלכליים. לעומת זאת, כשאנחנו מתמודדים עם החיים ממקום של שליטה ולא ממקום של אימפולסיביות הכל סביבנו יתנהג אחרת. בסופו של דבר גם ילדינו ייהנו מהמודל אותו אנו מראים להם ומהדרך שבה אנו נתייחס אליהם.
בואו נעצור לרגע ונתבונן –
האם כך אנו רוצים לחיות ? האם אנחנו מרגישים טוב עם מה שקורה ? כמה זמן נוכל עוד להמשיך בטירוף הזה ?
דמו את הגוף שלכם לחשבון הבנק שלכם.
כאשר החשבון במינוס, אתם עצבניים, חוששים מהטלפון שיגיע מהבנק, חסרי מוטיבציה לעשות דברים, חשים מועקה.
לעומת זאת, כשאתם נמצאים בפלוס, אתם מרגישים נפלא, רגועים, בטוחים, אין בכם את העצבנות, אינכם מתוחים וחסרי סבלנות, אתם יכולים להרשות לעצמכם ליהנות.
לכן רצוי מאוד שאנחנו, כמו חשבון הבנק שלנו, נהיה בפלוס או לפחות מאוזנים, ולא במינוס.
על מנת שנגיע למצב זה אנחנו חייבים לבצע הפקדות אנרגטיות. כלומר, להפקיד לגוף שלנו אנרגיה טובה שתיתן לנו את הכח שאנו זקוקים לו כדי להיות בפלוס.
כל אחד צריך למצוא מה גורם לו להרגיש טוב יותר – להתאמן בספורט, לעשות מנוי להצגות, לקבוע זמן איכות זוגי לטייל על חוף הים. זה לא צריך להיות רחוק, זה לא צריך להיות יקר, אבל זה צריך להיות שלנו ואנחנו נשמור על ההפקדות שלנו בקנאות, כי זה מה שיחולל את השינוי.
מגיע לכם לשתות קפה בנחת וכן מגיע לכם גם לצאת לבלות ביחד, גם תחומי העניין שלכם חשובים ואל תזניחו אותם אלא תפתחו אותם והקדישו להם זמן.
אל תגידו אין לנו זמן להפקדות האנרגטיות – צרו זמן ביומן ושמרו עליו בקנאות ובאדיקות. וילדיכם ידעו שיום זה הוא היום שלכם.
נכיר את עקרון הדיילת ונלמד ממנו – כאשר נוסעים מקבלים הדרכה במטוס בתחילת טיסה, ההנחיה היא שימו קודם מסיכת חמצן לעצמכם ואח"כ לילדים. זוהי האמירה הנכונה והמדויקת ביותר !
בואו נאמץ את העיקרון – נמלא עצמנו באנרגיה ונבוא הביתה לילדים עם כוחות ורצון לעבור שבוע רגוע ומהנה ביחד.