"הייתי ילד נמוך ושמנמן והרכבתי משקפיים, לא היו לי חברים קרובים, אף פעם לא ידעתי מה קורה בין הילדים ובכלל בביה"ס. בשעורים הייתי מאוד מתוסכל כי אף פעם לא הצלחתי לקרא טקסט וגם להבין אותו. כשהייתי רואה דף בספר או מאמר קצר, הייתי קורא מילה פה ומלה שם וחוזר כמה פעמים על הטקסט ולא מצליח להבין כלום. אני זוכר את עצמי בכתה ד', יושב מול ספר תורה, כשכל הילדים בכתה משתתפים בשיעור, מבינים מה כתוב ועונים למורה על שאלות ורק אני לא מזהה יותר מארבע מלים בכל הדף. הרגשתי מטומטם, הרגשתי שבחיים לא אצליח לעשות כלום." כך סיפר לי השבוע נדב, כשנפגשנו באירוע חברתי. הוא שמע שאני עובדת עם אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD ומיד שאל "איפה היית לפני עשרים שנה??". לא האמנתי שהבחור הנאה שעומד לפניי, עם בטחון עצמי וחיוך גדול, היה הילד הקטן והשמנמן. הוא המשיך וסיפר לי –
"כל מבחן הייתי נכנס לפחד מטורף, הייתי מרגיש חולה, מנסה לעשות את כל התרגילים שבעולם, כדי לא להגיע לכתה. בשלב מסוים החסרתי המון שעורים, הייתי חולה הרבה, השמנתי עוד, הייתי שונה מכולם. חיפשתי דרכים להיות חלק מהחבר'ה, הייתי קונה להם דברים, סוחב את התיקים שלהם אבל לא הפכתי לאחד מהחבר'ה. תמיד רציתי לעזור והתנדבתי בכל הזדמנות. מאוד רציתי להתחבב על הילדים אבל הם ניצלו אותי. לא הייתי מודע לדיבורים מאחורי הגב שלי, הייתי ילד תמים וטוב לב.

יום אחד באה אחת הילדות מהכיתה, שגם לה לא היו הרבה חברות ואמרה לי "אתה לא רואה שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלך ? למה אתה ממשיך לנסות ? אתה הפראייר של כולם, הם צוחקים עליך". היא הראתה לי פתק שבמקרה מצאה באותו יום, כשהיתה תורנית בכתה. בפתק היה ציור של בלון נפוח והיה כתוב השם שלי- נדב. באותו רגע, הרגשתי שאני לא יכול יותר, נפגעתי עד עמקי נשמתי, כאב לי כל הגוף, הרגשתי שאין לי עוד כח להתמודד – אני לא רוצה לחזור יותר לביה"ס.

למחרת, לא הייתי מוכן ללכת לביה"ס. כל הנסיונות של ההורים שלי לא עזרו, הם לא הבינו מאיפה העקשנות שלי, מה קרה פתאום. הם ידעו שאין לי חברים ותמיד ניסו לעזור לי, אבל לא ידעו עד כמה קשה לי.

לאחר שהבינו שלא יצליחו לשכנע אותי, הם החליטו להשאר איתי כל אותו היום בבית ולדבר. במהלך היום נפתחתי – סיפרתי להם הדברים שעברו עליי בביה"ס ומעולם לא ספרתי להם – איך שיקרתי בכתה שאני מצליח לקרא ולהבין טקסט, כמה ניסיתי להתחבר עם הילדים, כמה התאכזבתי מהתגובות שלהם ובסוף גם הגענו אל אותו פתק נורא ששבר את ליבי. דיברנו על מה אני מרגיש ולמה אני לא מוכן לחזור לשם.

למחרת הוריי שוב נשארו בבית ואת כל היום הקדשנו לחיפוש אחר דברים שמעניינים אותי, שאני אוהב לעשות. שיחקנו משחקים, בדקנו בספרים, ראינו תכניות בטלויזיה וביחד העלינו כל מיני רעיונות מסוגים שונים כמו תיאטרון בובות, צילום, גינון, אסטרונומיה ועוד. עד שהגענו להחלטה – אני רוצה להיות מומחה לגידול ירקות. תמיד מאוד עניין אותי הנושא ואהבתי לראות תכניות בטלויזיה על כך וגם תמיד חיפשתי מידע על המרכיבים שבירקות, על הצבעים השונים, על דרכים לגידול והרכבות בין ירקות שונים. הוריי התחילו ללמוד עוד על הסיבות לקשיים שלי, עברתי אבחון, טופלתי וההורים שלי קבלו הדרכה וכך, עם הרבה תמיכה וליווי מהוריי סיימתי תיכון והמשכתי לאקדמיה.

אני יכול לומר היום בעיניים של אבא מבוגר, שהימים האלה שביליתי יחד עם הוריי יצרו קשר חזק ומשמעותי שחיזק בי את הביטחון, העצים אותי מאוד ואפשר לי להעלות את הדימוי העצמי שלי דרך ההתמחות שלי בנושא שלא היה מקובל ובסופו של דבר הפך להיות המקצוע שלי."

הפרעת קשב היא הפרעה שנראית ומתנהגת אצל כל אחד אחרת והביטויים שלה שונים אצל כל אחד. זו הפרעה מתעתעת. גם ההתמודדות אתה צריכה להיות שונה ומתאימה לכל אחד ואחד.

עם כל הקשיים, חפשו את המקום המחזק עבור הילד שלכם שיהפוך להיות המקום שבו הוא בטוח. עזרו לו להיות מומחה בתחום. מתוך המומחיות שלו יהיו לו הכוחות להתמודד עם האתגרים שיעמדו בדרכו.

"הוא עשה את כל האבחונים, לקחנו אותו כבר לפני חצי שנה למאבחנת שכולם המליצו לנו עליה ושום דבר לא עוזר. נתנו לו טיפול תרופתי והוא עדיין מפריע למורים בשיעורים, בכלל רוב הזמן הוא מבלה מחוץ לכיתה. אנחנו מיואשים !" את המשפטים האלה אני שומעת מהרבה הורים. אז מה קורה? למה האבחונים לא מספקים לנו את "הסחורה", למה הילדים שלנו לא מצליחים להשתלב בלימודים ובחברה ?

כשאנחנו לא מרגישים טוב אנחנו "הולכים לרופא", אנחנו עושים זאת כבדרך אגב מבלי להסס, בדרך כלל לרופא הקרוב למקום מגורינו, רופא הילדים או רופא המשפחה. פוגשים את הרופא, בדרך כלל "מתעצבנים" על אורך התור ביחס לכמות הזמן שנמצאים בחדרו, מקבלים הנחיות, מרשמים, מבצעים את הנאמר, מבריאים וממשיכים..
אך מה קורה כאשר "העניינים מסתבכים"? הטיפול אינו עוזר, מופיעים תסמינים משונים, אנחנו או הילדים, חלשים, פגיעים וסובלים ? בשלב זה מתחילים לחפש מומחים, מישהו בעל שם דבר, או בעל הכשרה מיוחדת שיוכל לסייע לנו להבריא.

במצב כזה, אנחנו לא חוסכים במאמצים, לא מחפשים את "הקרוב לבית" או "המוכר" או "הזול" או "המשתלם". אנחנו מחפשים את איש המקצוע, הרופא, שיוכל לתת לנו את הפתרון.

בשנים האחרונות הפנייה לאבחון (פסיכולוגי או דידקטי או משולב פסיכודידקטי), הפכה להיות קלה בדיוק כמו הפנייה לרופא המשפחה או רופא הילדים. אך כאשר מדובר בהפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, בקשיי למידה, בלקות למידה או בקשיים בבית הספר, הבעיה היא בדרך כלל הרבה יותר מורכבת ממה שנראה וגם הפתרונות אינם פשוטים ואין להשוות אותם למחלות ילדות. יתרה מכך, בניגוד למחלות ילדות או וירוסים שלרובנו כבר יש "אינסטינקטים לגביהם" ואנחנו יודעים באופן טבעי כיצד להתנהל לגביהם, כאשר מדובר בקשיים מתחום הקשב או הלמידה, לרובינו אין כמעט אינסטינקטים בנושא, מכיוון שכמעט לא נחשפנו לקשיים מעין אלה בעבר.

בדומה למקרים מורכבים ברפואה, להם נדרש מומחה, גם באבחוני-קשב או אבחונים הקשורים ללמידה, חשוב להיוועץ במומחה, שעבר הכשרה מיוחדת, מנוסה, בקיא, מכיר מורכבויות שונות ויכול לזהות את הקושי הספציפי בתוך ים הנתונים והמידע. בהמשך יוכל המומחה גם לספק המלצות מותאמות לילד ומדויקות בדיוק כמו רופא מומחה. כאשר ההמלצות אינן ברורות ומדויקות, יכולות להיות לכך השלכות או "תופעות לוואי", בדיוק כמו לטיפול רפואי או תרופתי שאינו מתאים.

המצב יכול להשפיע על כל תפקודיו של הילד – על חווית הלמידה, התפקוד החברתי שלו והדימוי העצמי שלו במשך שתים-עשרה השנים שהוא בבית הספר.

לכן, הקשיבו לאינטואיציה שלכם. אם אתם מרגישים שהאבחון לא מספיק מדויק ולכן ההמלצות שנתנו לא מתאימות או מדויקות לילד, התייעצו עם מומחה נוסף. אל תוותרו ! (קופות החולים מאפשרות היום לערוך אבחונים שונים בעלויות נמוכות ולעתים אף ללא עלות).

בנוסף, המאבחן צריך לשרטט את מפת הדרכים שבאמצעותה תבינו מה הקשיים שיש לילד, וכך תוכלו למצוא ולהתאים את האסטרטגיות המתאימות להתמודדות עם הילד בבית ובביה"ס.

הקשיבו לילדים, הקפידו לחזק ולעודד אותם גם כאשר נדמה שאין פתרונות. זכרו, תפקידינו ההורים לעמוד מאחורי ילדינו ולתמוך בהם בכל שלב בחייהם. אנחנו משמשים "הרמפה" שלהם להתמודדות עם האתגרים בהם הם נתקלים בחיי היום יום.

הכי חשוב – תפקידו של האבחון לשמש עבורנו מפת דרכים, שמראה לנו את הדרכים להתמודד. אין הכוונה שיישאר במגירה.

החופש הגדול – תקופה שהיא טובה אבל בעיקר בלתי אפשרית ולא הגיונית. הצורך בשגרה, בהתמדה, ביצירת רוטינות וטקסים, אשר יחזקו את הביטחון שלנו ויתנו לנו בסיס איתן, חזק יותר מכל תקופה אחרת בשנה. רק מתוך הקביעות הבטוחה של השגרה נוכל להתגמש.

עבור אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD זוהי תקופה לא פשוטה – אין בה שגרה, אין רוטינות, אין בטחון, יש פחד לצאת מהבית, הבלתי ידוע משתק, חוסר הוודאות וחוסר הביטחון קשים מנשוא.

אנחנו בתחילתו של החופש הגדול. לרבים מאתנו יש כבר תכנית לחופשה משפחתית. חשוב לתכנן גם יציאות קטנות, שיהיה לילדים ולנו למה לצפות. למשל, לקבוע עם המשפחה והחברים פעילויות כמו ארוחת ערב משותפת, הזמנת פיצה, צפייה יחד בסרט בבית או בחוץ: סרט הוא כלי המאפשר לנו הצצה לחיים של אחרים, מעורר בנו רגשות, פותח לנו צוהר לעולמות אחרים, מעורר אותנו לחשיבה ומנתק אותנו לזמן קצוב מהמציאות המתוחה.

בשבוע הבא יתקיים בסינמטק תל אביב פסטיבל תל אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער בפעם ה-14, הפסטיבל מביא לנו בכל שנה פיסות חיים של ילדים ממקומות שונים בעולם. לעתים סיפורי חיים של ילדים, שחווים חיים כל כך שונים משלנו. הסרטים מפגישים אותנו עם ילדים שמחים, ילדים עצובים, ילדים עם קשיים שאת חלקם אנו מכירים, כמו קשיים בבית ספר, קשיים כלכליים, ילדים שגדלים במשפחה חד-הורית, ילדים שחווים אלימות ועוד.

בפסטיבל מוקרנים סרטים מכל הסוגים: סרטים מצוירים, סרטים דוקומנטריים וסרטים עלילתיים. רוב הסרטים נעשו על ידי יוצרים מבוגרים וחלקם על ידי ילדים.
התכנית עשירה ומגוונת וכוללת קלסיקות, סרטים בנושא ספורט, משפחה ועוד, כשחלק מהסרטים עטורי פרסים בינלאומיים. הפסטיבל מתאים לגילאי 3 עד 16.
אני ממליצה בחום להירשם להקרנה המיוחדת של הסרט ההולנדי "בראם חסר מנוח", ביום רביעי הקרוב. הסרט מאפשר לצופה להבין את ההתמודדות של משפחה לילד עם הפרעת קשב, על היתרונות והקשיים שבמצב. (פרסים: הסרט ההולנדי הטוב היותר פסטיבל סינקיד 2012, פרס רמברנדט מועמד בקטגוריית סרט הנוער 2013)
בראם בן ה-7 אינו יכול לשבת לרגע בשקט, הוא סקרן, תזזיתי, מלא המצאות ורעיונות. הוריו נותנים ליצירות שלו לפרוח וסופגים בסלחנות את הנזקים. כשהוא עולה לכתה א' נאלץ בראם להתמודד עם מסגרת לימודים ועם מורה קפדן- השבר כמעט בלתי נמנע.

הסרט מתאים לילדים מגיל 9 שיכולים לקרוא כתוביות. כדי להימנע מאי נעימויות, חשוב לציין שמספר המקומות מוגבל.
הסרט "בראם חסר מנוח" יוקרן בסינימטק תל אביב ביום רביעי 11.7 בשעה 16:30
אנחנו ממליצים להקדים ולרכוש כרטיסים > goo.gl/wvRy9i

כמה פעמים ביקשתם משהו ושמעתם את התשובה "לא עכשיו", "עוד מעט" או "עוד דקה"? בעולם של הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD יש רק שני זמנים – עכשיו ולא עכשיו.

היה אצלי השבוע נער, תלמיד כיתה יא', שאמו סיפרה עליו, שלמרות שהוא יודע שיש לו בחינה בעוד שבוע ויש לו זמן להתכונן ולתכנן את הלמידה והזמנים, הוא מחכה עד שהמבחן ייכנס לאזור ה"עכשיו" ורק אז מתחיל להתכונן בהיסטריה. לפי דבריו רק כך הוא מספיק ללמוד הכל וגם מצליח במבחן. לכולנו היה ברור שהנער צריך להיות במצב של לחץ כדי ללמוד. רק כשהוא מגיע למצב של לחץ, שבו מופרש הרבה אדרנלין לגוף, הוא מצליח לשבת וללמוד.
אבל זה לא מספיק. התפקיד שלנו כהורים הוא ללמד את הילדים שלנו להתנהל עם זמנים. לעשות איתם לוחות זמנים ותזכורות ולהיות שם כדי שכל הרוטינות הללו יעבדו.

כל הילדים זקוקים להבניה ולפיקוח וכולם זקוקים לתזכורות מצד ההורים. אבל ילדים עם הפרעת קשב זקוקים להבניה יתרה, למגה פיקוח ולתזכורות קבועות. אנחנו ההורים חייבים להפגין נחישות, שרק אנחנו יכולים להפיק מעצמנו כי אכפת לנו מהם ואנחנו אוהבים אותם והכי רוצים שהם יצליחו.
מילים כמו פיקוח, תזכורות ונחישות אינן מתחילות אפילו לתאר את כובד המשימה שמוטל עלינו ההורים להתמודד עימה. התפקיד שלנו הוא משמעותי והרבה יותר מכביד מכפי שהוסבר לנו מעולם.

נזכרתי בסטודנט, שהיה אצלי שבוע לפני כן, וסיפר בתסכול איך פספס את מועד ב' של הבחינה בסטטיסטיקה רק כי " שכח את עצמו" ביום הבחינה. במועד א' לא היה מוכן כראוי ולא עבר את הבחינה. למועד ב' כבר הכין תוכנית למידה, התחיל ללמוד חודש לפני המועד, ושינה ימי עבודה רק כדי שיהיה פנוי לגמרי ללמידה. ביום הבחינה הוא החליט לאכול צהריים ולשבת עוד קצת ללמוד עד שיצטרך לצאת לבחינה. ואז הוא שכח את עצמו. הוא הגיע לבחינה באיחור של חצי שעה ולא אפשרו לו להיכנס להיבחן.

אז נכון שהוא קיבל מועד מיוחד כדי להיבחן שוב, אבל עכשיו הוא צריך להתחיל מחדש את כל תוכנית הלמידה. והפחד הכי גדול שלו הוא לפספס גם את המועד הזה. בגלל שבילדותו הוא לא קיבל את הרגלי הלמידה האלו, הוא זקוק לתמיכה חיצונית של זוגתו, הוריו, אחיו וחבריו. הוא צריך ללמוד לבקש את העזרה הזו מהם כי לבד בשלב הזה, יש חשש שלא יצליח להתמודד עם האתגר.

תזכרו את התסכול שמגיע כתוצאה מחוסר התרגול של עמידה בזמנים וניהול זמן תקין. בואו נעזור לילדים שלנו עכשיו ונלמד אותם איך להתנהל עם הזמנים שלהם בבית הספר ובחוגים, וכך הם יתבגרו עם ההרגלים האלו ויידעו ליישם אותם בהמשך.

גידול ילדים דומה יותר לריצת מרתון ולא לריצה למרחקים קצרים.