ארכיון פוסטים מאת: נורית הררי

לוקחת מכולם

"אנחנו לא יכולים יותר לשמוע את הצרחות האלה בבית – היא לקחה לי, תורידי כבר, אני אקרע לך את הבגדים שלך, למה את נכנסת לי לחדר, אמא תנעלי לי את החדר, אני רוצה מפתחות שהיא לא תכנס לי, אני לא רוצה לדבר אתה יותר, היא לא מכבדת את הפרטיות שלי, לא מעניין אותה איך אני מרגישה, אם אני מבקשת ממנה משהו, היא לא נותנת, לא אכפת לה… – ככה זה אצלנו בבית כל הזמן. הבנות מאיה בת 8 ומיכל בת 10 כל הזמן צורחות אחת על השנייה. מיכל הגדולה אינה מכבדת את הפרטיות של אחרים, היא חושבת שהכל שלה וזה לא רק עם מאיה, זה גם עם האח הגדול שלה ואתנו. היא יכולה לקחת לי את המטען של הטלפון מהתיק ולא להחזיר בחזרה ואח"כ כשאני צריכה אותו, הוא לא נמצא ואני נתקעת. ככה בשבוע שעבר נשארתי בלי טלפון מחוץ למשרד, כי מיכל לקחה לי את המטען ולא החזירה, זה ממש פוגע בתפקוד שלנו. גם לאחיה הגדול, היא לקחה פעם את המחשבון מהתיק והוא הגיע למבחן בלי המחשבון. וכך גם קרה למאיה בשבוע שעבר, היא הכינה לעצמה את כל הבגדים שתכננה ללבוש למסיבה וכשהיא לא הייתה בחדר, נכנסה מיכל ולקחה את החולצה מתוך הערמה המקופלת. מאיה לא הלכה למסיבה בגללה ובכתה כל הערב. ככה זה קורה עם כל דבר כמעט, עם מברשת השיער, עם משחקים, עם כל מה ששייך למישהו אחר. מבחינתה הכל בבית הוא משותף. אנחנו לא יכולים יותר עם הרעש הזה, חייבים לעשות שקט בבית, אנחנו כל כך מבינים את מאיה, כל הזמן יש משהו שהן רבות מגללו".

הקושי העיקרי שבו אנחנו נתקלים הוא שהם מאוד אימפולסיביים, קשה להם להתאפק – אני רואה משהו שאני צריך – אני לוקח, אני לא שואל שאלות. בנוסף אני גם לא מחזיר, כי גם אין סגירת מסלול, אני עסוק כבר בפעילות הבאה, ואז אני לא מסיים את הפעילות שהתחלתי –  אני פותח את הארון לקחת חולצה ומשאיר את הדלת פתוחה. אני פותח את התיק להוציא את המטען ומשאיר על השולחן את הארנק שהוצאתי.

בנוסף, חוסר היכולת לראות את הצורך של האחר, אני כל כך מרוכז במה שאני צריך, שאני לא רואה את האחר. התנהגות זו מתפרשת אצל הסובבים כחוסר כבוד לפרטיות שלהם –  אם מדובר בכניסה לחדר בלי לדפוק על הדלת, פתיחת מגירות בלי רשות, שימוש בדברים אישיים ללא קבלת אישור. כל זה נובע מתוך האימפולסיביות וחוסר ההבנה של המרחב האישי של כל אחד.

 

איך עושים שקט ?

  1. ניתן דוגמה אישית ואפילו בצורה מודגשת ומוקצנת לדברים שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יעשו.
  2. נקבע מפגש משפחתי ובו נשוחח על מה מפריע לכל אחד ועל החשיבות של מתן כבוד לפרטיות של כל אחד.
  3. נכין חוזה משפחתי שישמור על הדברים שחשובים לכל אחד מבני הבית.
  4. דוגמאות לכמה כללי ברזל –
    • בכניסה לחדר לדפוק על הדלת.
    • כשמישהו מתקלח – לבקש רשות להיכנס
    • כשאני רוצה משהו שהוא לא שלי – לבקש ולא לקחת, גם אם אני ממש צריך את זה עכשיו.
  5. נחתים את כולם על החוזה המשפחתי, נתלה אותו במקום מרכזי בבית כדי שנוכל להתייחס אליו בכל פעם שנרצה.
  6. נקבע עם הילדים יום למיון בגדים וחפצים אישיים והוספת סימון לדברים החשובים.
    שיטות סימון לדוגמה – סרט על החפץ, כתיבה בטוש שלא יורד, חותמת על חפצים חשובים ועוד.

 

חשוב מאוד, שכללים אלו ילוו אותנו ויהפכו לחלק מהשיח בבית ולא כמבצע חד-פעמי.

ללמוד ולסמוך

״את יודעת למה אני אף פעם לא מתקן דברים, קודח בקירות, למה מעולם לא כתבתי לעצמי את העבודות לביה״ס?״ שאל נעם בקול מיואש. ״כי אף פעם, שום דבר, לא מספיק טוב. כי אף פעם זה לא מושלם. כי תמיד אפשר לעשות את זה יותר טוב, ברמת המעולה.

גם היום, שאני נשוי וכבר אבא לילדים, עדיין, בכל פעם שאני צריך לעשות איזשהו תיקון בבית אני מעדיף לקרוא לו לאבא שלי ורק לא לעשות לבד. אני חושש אפילו מלקחת את המקדחה. אני זוכר שפעם, כשכבר העזתי לנסות ולקדוח בעצמי, פערתי חור גדול בקיר ואבא שלי כל כך צחק.. אני זוכר את הצחוק המקנטר, כאילו שהוא ואני בתחרות והוא שוב ניצח וכל זה ליד החברה החדשה שלי.

זה אבא שלי, הוא פשוט חייב לנצח ולהראות שהוא הכי טוב. גם אין אצלו אמצע, הכל זה או שחור או לבן״. כך סיפר לי נועם כשהוא יושב מכונס בעצמו ולידו אשתו.

 

להורים רבים קשה יותר ללמד מאשר עצם התהליך. יותר פשוט לי לעשות בעצמי ולדעת שזה ייצא מושלם. הם מעדיפים לעשות בשביל הילדים, במקום לעזור להם וללמד אותם להתמודד. זה יוצר אצל הילדים תחושה של חוסר מסוגלות עצמית, זה פוגע בדימוי ובביטחון העצמי שלהם ויוצר תלות לאורך שנים רבות.

התפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילדים שלנו לחיים, זה מתחיל עם הרבה סבלנות, להבין שהתפקיד שלנו הוא להיות שם ולהנחות את הילדים, לסמוך עליהם, ללוות אותם ולתת להם כלים, שיוכלו למצוא באמצעותם את הדרך לעשות דברים בצורה שמתאימה להם, כי לכל אחד יש את הדרך שנכונה לו.

 

בואו נעשה אחרת – כבר מגיל צעיר ניתן לילדים שלנו להתנסות, נספוג את אי ההצלחות בהבנה ונתייחס לזה כאל מחיר הלמידה, זהו אורח חיים, זה לא פרויקט קצר טווח –

 

  1. נתחיל בדברים קטנים ולא מסובכים. נאפשר לילדים להתנסות – יהיה מלוכלך, אולי יישבר משהו, אבל ההתמודדות וההתנסות הם הדבר החשוב ביותר.
  2. הירשמו לסדנת ״הורים-ילדים״ ולמדו ביחד עם הילדים. זו תהיה חוויה משותפת ומעצימה לכולם.
  3. כבוגרים, אפשר להירשם לקורס בכל נושא. החליטו שזה מספיק חשוב ופנו את הזמן ולכו ללמוד זאת.
  4. אפשר גם ללמוד מאיש מקצוע – הזמינו אותו ועקבו אחריו בזמן שהוא מתקן, התעניינו ושאלו שאלות. אח״כ נסו בעצמכם.
  5. צרו קבוצת תמיכה טכנית של חברים. כל אחד יתרום מהידע שלו וביחד יהיה לכם מאגר של מומחים, שמהם תוכלו ללמוד ולא רק לפתור נקודתית את הבעיות.
  6. רכשו ערכות משחק שניתן ללמוד מהן עבודות בתחומים שונים.

 

ככל שנתאמן, נתנסה ונתמודד, נגרום לכך שמעגל ההצלחות שלנו יגדל ותחושת המסוגלות שלנו תתעצם.

ללמוד ולסמוך

״את יודעת למה אני אף פעם לא מתקן דברים, קודח בקירות, למה מעולם לא כתבתי לעצמי את העבודות לביה״ס?״ שאל נעם בקול מיואש. ״כי אף פעם, שום דבר, לא מספיק טוב. כי אף פעם זה לא מושלם. כי תמיד אפשר לעשות את זה יותר טוב, ברמת המעולה.

גם היום, שאני נשוי וכבר אבא לילדים, עדיין, בכל פעם שאני צריך לעשות איזשהו תיקון בבית אני מעדיף לקרוא לו לאבא שלי ורק לא לעשות לבד. אני חושש אפילו מלקחת את המקדחה. אני זוכר שפעם, כשכבר העזתי לנסות ולקדוח בעצמי, פערתי חור גדול בקיר ואבא שלי כל כך צחק.. אני זוכר את הצחוק המקנטר, כאילו שהוא ואני בתחרות והוא שוב ניצח וכל זה ליד החברה החדשה שלי.

זה אבא שלי, הוא פשוט חייב לנצח ולהראות שהוא הכי טוב. גם אין אצלו אמצע, הכל זה או שחור או לבן״. כך סיפר לי נועם כשהוא יושב מכונס בעצמו ולידו אשתו.

 

להורים רבים קשה יותר ללמד מאשר עצם התהליך. יותר פשוט לי לעשות בעצמי ולדעת שזה ייצא מושלם. הם מעדיפים לעשות בשביל הילדים, במקום לעזור להם וללמד אותם להתמודד. זה יוצר אצל הילדים תחושה של חוסר מסוגלות עצמית, זה פוגע בדימוי ובביטחון העצמי שלהם ויוצר תלות לאורך שנים רבות.

התפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילדים שלנו לחיים, זה מתחיל עם הרבה סבלנות, להבין שהתפקיד שלנו הוא להיות שם ולהנחות את הילדים, לסמוך עליהם, ללוות אותם ולתת להם כלים, שיוכלו למצוא באמצעותם את הדרך לעשות דברים בצורה שמתאימה להם, כי לכל אחד יש את הדרך שנכונה לו.

 

בואו נעשה אחרת – כבר מגיל צעיר ניתן לילדים שלנו להתנסות, נספוג את אי ההצלחות בהבנה ונתייחס לזה כאל מחיר הלמידה, זהו אורח חיים, זה לא פרויקט קצר טווח –

 

  1. נתחיל בדברים קטנים ולא מסובכים. נאפשר לילדים להתנסות – יהיה מלוכלך, אולי יישבר משהו, אבל ההתמודדות וההתנסות הם הדבר החשוב ביותר.
  2. הירשמו לסדנת ״הורים-ילדים״ ולמדו ביחד עם הילדים. זו תהיה חוויה משותפת ומעצימה לכולם.
  3. כבוגרים, אפשר להירשם לקורס בכל נושא. החליטו שזה מספיק חשוב ופנו את הזמן ולכו ללמוד זאת.
  4. אפשר גם ללמוד מאיש מקצוע – הזמינו אותו ועקבו אחריו בזמן שהוא מתקן, התעניינו ושאלו שאלות. אח״כ נסו בעצמכם.
  5. צרו קבוצת תמיכה טכנית של חברים. כל אחד יתרום מהידע שלו וביחד יהיה לכם מאגר של מומחים, שמהם תוכלו ללמוד ולא רק לפתור נקודתית את הבעיות.
  6. רכשו ערכות משחק שניתן ללמוד מהן עבודות בתחומים שונים.

 

ככל שנתאמן, נתנסה ונתמודד, נגרום לכך שמעגל ההצלחות שלנו יגדל ותחושת המסוגלות שלנו תתעצם.

כמו אמא שלי

"נמאס לי שהיא קוראת לי "נזק". אני רק מתעוררת בבוקר והיא מתחילה לקטר "איזה נזק את, כל מה שאת לובשת פעם אחת, חוזר עם כתם" ואז היא ממשיכה "מיאש כבר, הוצאת אתמול תחתונים נקיים ואני צריכה לסדר אחרייך". קמתי התארגנתי ובאתי לאכול ארוחת בוקר, שכחתי את התיק בחדר, מיד הגיעה ההערה "מזל שהראש שלך מחובר..".

הכנתי לי לשתות והתיישבתי והיא המשיכה "מיד רואים שהיית במטבח, הוא נראה כמו אחרי סערה – מגירת הסכו"ם נשארה פתוחה, דלתות הארון פתוחות, הכפית המלוכלכת וכתמים על השייש, כבר אין זכר לשייש שכרגע ניקיתי.." והיא המשיכה "למה לא כיבית את האור במקלחת ? תגידי, את חושבת שאנחנו עובדים בחברת חשמל ?", "למה את לא סוגרת את המכסים של הסבונים במקלחת, נראה לך שיש לנו מניות בללין ?",  כך תיארה לי רוני בת ה-16 את הבוקר שלה. והיא המשיכה "רק קמתי, כבר אין לי כח ! כל כך קשה לי לקום, להתקלח ולהתארגן לביה"ס, אני עושה כל כך הרבה מאמצים ואין לי כח כבר לשמוע את כל הביקורת הזו שלא נגמרת, אני מרגישה מעוכה ולא מוערכת בבית. איך אני אצא ככה לביה"ס?"

 

בשיחה עם ההורים, העליתי את התחושות הקשות של רוני, שמתמודדת כל יום מחדש כדי להצליח בקימה ובהתארגנות הבוקר. כל הצלחה הכי קטנה שלה, הוא שינוי מאוד גדול עבורה, היא עובדת מאוד קשה כדי להצליח בדברים הקטנים. כשהיא חווה את האמירות של האמא, היא לא מאמינה שהיא תוכל להצליח. הכל נראה לה גדול מדי, בלתי מושג והיא לא מרגישה שהיא מתקדמת.

 

האמא תפסה את הראש שלה ואמרה "איך ההסטוריה חוזרת. תמיד אמרתי לעצמי, שכשאני אהיה אמא, לא אהיה בקורתית כלפי ילדיי, כמו שאמא שלי היתה כלפיי. אני עדיין שומעת אותה. גם עכשיו כשאני נזכרת באמירות הציניות שלה, אני מרגישה את הכאב בבטן. אלו היו תמיד אמירות מכאיבות. כל כך רציתי לעשות זאת אחרת. איך הגעתי לאותו מצב ??"

 

התיחסות חיובית מחזקת, היא מעלה את הדימוי העצמי וגורמת לילדים להיות יותר בטוחים בעצמם. כדי שנוכל להשתמש בחיזוקים חיוביים, עלינו להיות בעלי ידע וכך נהיה מודעים יותר לקשיים של הילדים.

 

כדי לשנות את המצב אליו נקלענו, עלינו ללמוד יותר על הקשיים של הילדים וכשהמודעות שלנו תעלה נוכל לעשות זאת אחרת –

  1. התיחסו אל הקשיים של הילדים בכבוד, אל תהיו ציניים.
  2. דברו אתם בזמן מתאים (לא דקה לפני שיוצאים מהבית), מה או מי יכולים לעזור להם, כדי לעשות את השינוי בהתנהגות.
  3. העצימו את הדברים החיוביים שהם עושים. אפילו אם זה דבר קטן, תעצימו דוקא אותו.
  4. התעלמו מהתנהגויות מקשות כדי שיוכלו לצאת מהבית מחוזקים ולא מוחלשים.
  5. תנו הארות חיוביות כדי לעודד אותם להמשיך ולהתאמץ.
  6. תנו דוגמה אישית ושמרו בעצמכם על הכללים בבית.

 

חשוב שנזכור – הצלחות קטנות מובילות להצלחות גדולות, הקפידו לתת כל יום לפחות חיזוק חיובי אחד.

כמו אמא שלי

"נמאס לי שהיא קוראת לי "נזק". אני רק מתעוררת בבוקר והיא מתחילה לקטר "איזה נזק את, כל מה שאת לובשת פעם אחת, חוזר עם כתם" ואז היא ממשיכה "מיאש כבר, הוצאת אתמול תחתונים נקיים ואני צריכה לסדר אחרייך". קמתי התארגנתי ובאתי לאכול ארוחת בוקר, שכחתי את התיק בחדר, מיד הגיעה ההערה "מזל שהראש שלך מחובר..".

הכנתי לי לשתות והתיישבתי והיא המשיכה "מיד רואים שהיית במטבח, הוא נראה כמו אחרי סערה – מגירת הסכו"ם נשארה פתוחה, דלתות הארון פתוחות, הכפית המלוכלכת וכתמים על השייש, כבר אין זכר לשייש שכרגע ניקיתי.." והיא המשיכה "למה לא כיבית את האור במקלחת ? תגידי, את חושבת שאנחנו עובדים בחברת חשמל ?", "למה את לא סוגרת את המכסים של הסבונים במקלחת, נראה לך שיש לנו מניות בללין ?",  כך תיארה לי רוני בת ה-16 את הבוקר שלה. והיא המשיכה "רק קמתי, כבר אין לי כח ! כל כך קשה לי לקום, להתקלח ולהתארגן לביה"ס, אני עושה כל כך הרבה מאמצים ואין לי כח כבר לשמוע את כל הביקורת הזו שלא נגמרת, אני מרגישה מעוכה ולא מוערכת בבית. איך אני אצא ככה לביה"ס?"

 

בשיחה עם ההורים, העליתי את התחושות הקשות של רוני, שמתמודדת כל יום מחדש כדי להצליח בקימה ובהתארגנות הבוקר. כל הצלחה הכי קטנה שלה, הוא שינוי מאוד גדול עבורה, היא עובדת מאוד קשה כדי להצליח בדברים הקטנים. כשהיא חווה את האמירות של האמא, היא לא מאמינה שהיא תוכל להצליח. הכל נראה לה גדול מדי, בלתי מושג והיא לא מרגישה שהיא מתקדמת.

 

האמא תפסה את הראש שלה ואמרה "איך ההסטוריה חוזרת. תמיד אמרתי לעצמי, שכשאני אהיה אמא, לא אהיה בקורתית כלפי ילדיי, כמו שאמא שלי היתה כלפיי. אני עדיין שומעת אותה. גם עכשיו כשאני נזכרת באמירות הציניות שלה, אני מרגישה את הכאב בבטן. אלו היו תמיד אמירות מכאיבות. כל כך רציתי לעשות זאת אחרת. איך הגעתי לאותו מצב ??"

 

התיחסות חיובית מחזקת, היא מעלה את הדימוי העצמי וגורמת לילדים להיות יותר בטוחים בעצמם. כדי שנוכל להשתמש בחיזוקים חיוביים, עלינו להיות בעלי ידע וכך נהיה מודעים יותר לקשיים של הילדים.

 

כדי לשנות את המצב אליו נקלענו, עלינו ללמוד יותר על הקשיים של הילדים וכשהמודעות שלנו תעלה נוכל לעשות זאת אחרת –

  1. התיחסו אל הקשיים של הילדים בכבוד, אל תהיו ציניים.
  2. דברו אתם בזמן מתאים (לא דקה לפני שיוצאים מהבית), מה או מי יכולים לעזור להם, כדי לעשות את השינוי בהתנהגות.
  3. העצימו את הדברים החיוביים שהם עושים. אפילו אם זה דבר קטן, תעצימו דוקא אותו.
  4. התעלמו מהתנהגויות מקשות כדי שיוכלו לצאת מהבית מחוזקים ולא מוחלשים.
  5. תנו הארות חיוביות כדי לעודד אותם להמשיך ולהתאמץ.
  6. תנו דוגמה אישית ושמרו בעצמכם על הכללים בבית.

 

חשוב שנזכור – הצלחות קטנות מובילות להצלחות גדולות, הקפידו לתת כל יום לפחות חיזוק חיובי אחד.