״את יודעת למה אני אף פעם לא מתקן דברים, קודח בקירות, למה מעולם לא כתבתי לעצמי את העבודות לביה״ס?״ שאל נעם בקול מיואש. ״כי אף פעם, שום דבר, לא מספיק טוב. כי אף פעם זה לא מושלם. כי תמיד אפשר לעשות את זה יותר טוב, ברמת המעולה.

גם היום, שאני נשוי וכבר אבא לילדים, עדיין, בכל פעם שאני צריך לעשות איזשהו תיקון בבית אני מעדיף לקרוא לו לאבא שלי ורק לא לעשות לבד. אני חושש אפילו מלקחת את המקדחה. אני זוכר שפעם, כשכבר העזתי לנסות ולקדוח בעצמי, פערתי חור גדול בקיר ואבא שלי כל כך צחק.. אני זוכר את הצחוק המקנטר, כאילו שהוא ואני בתחרות והוא שוב ניצח וכל זה ליד החברה החדשה שלי.

זה אבא שלי, הוא פשוט חייב לנצח ולהראות שהוא הכי טוב. גם אין אצלו אמצע, הכל זה או שחור או לבן״. כך סיפר לי נועם כשהוא יושב מכונס בעצמו ולידו אשתו.

להורים רבים קשה יותר ללמד מאשר עצם התהליך. יותר פשוט לי לעשות בעצמי ולדעת שזה ייצא מושלם. הם מעדיפים לעשות בשביל הילדים, במקום לעזור להם וללמד אותם להתמודד. זה יוצר אצל הילדים תחושה של חוסר מסוגלות עצמית, זה פוגע בדימוי ובביטחון העצמי שלהם ויוצר תלות לאורך שנים רבות.

התפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילדים שלנו לחיים, זה מתחיל עם הרבה סבלנות, להבין שהתפקיד שלנו הוא להיות שם ולהנחות את הילדים, לסמוך עליהם, ללוות אותם ולתת להם כלים, שיוכלו למצוא באמצעותם את הדרך לעשות דברים בצורה שמתאימה להם, כי לכל אחד יש את הדרך שנכונה לו.

בואו נעשה אחרת – כבר מגיל צעיר ניתן לילדים שלנו להתנסות, נספוג את אי ההצלחות בהבנה ונתייחס לזה כאל מחיר הלמידה, זהו אורח חיים, זה לא פרויקט קצר טווח –

1. נתחיל בדברים קטנים ולא מסובכים. נאפשר לילדים להתנסות – יהיה מלוכלך, אולי יישבר משהו, אבל ההתמודדות וההתנסות הם הדבר החשוב ביותר.
2. הירשמו לסדנת ״הורים-ילדים״ ולמדו ביחד עם הילדים. זו תהיה חוויה משותפת ומעצימה לכולם.
3. כבוגרים, אפשר להירשם לקורס בכל נושא. החליטו שזה מספיק חשוב ופנו את הזמן ולכו ללמוד זאת.
4. אפשר גם ללמוד מאיש מקצוע – הזמינו אותו ועקבו אחריו בזמן שהוא מתקן, התעניינו ושאלו שאלות. אח״כ נסו בעצמכם.
5. צרו קבוצת תמיכה טכנית של חברים. כל אחד יתרום מהידע שלו וביחד יהיה לכם מאגר של מומחים, שמהם תוכלו ללמוד ולא רק לפתור נקודתית את הבעיות.
6. רכשו ערכות משחק שניתן ללמוד מהן עבודות בתחומים שונים.

ככל שנתאמן, נתנסה ונתמודד, נגרום לכך שמעגל ההצלחות שלנו יגדל ותחושת המסוגלות שלנו תתעצם.

״את יודעת למה אני אף פעם לא מתקן דברים, קודח בקירות, למה מעולם לא כתבתי לעצמי את העבודות לביה״ס?״ שאל נעם בקול מיואש. ״כי אף פעם, שום דבר, לא מספיק טוב. כי אף פעם זה לא מושלם. כי תמיד אפשר לעשות את זה יותר טוב, ברמת המעולה.

גם היום, שאני נשוי וכבר אבא לילדים, עדיין, בכל פעם שאני צריך לעשות איזשהו תיקון בבית אני מעדיף לקרוא לו לאבא שלי ורק לא לעשות לבד. אני חושש אפילו מלקחת את המקדחה. אני זוכר שפעם, כשכבר העזתי לנסות ולקדוח בעצמי, פערתי חור גדול בקיר ואבא שלי כל כך צחק.. אני זוכר את הצחוק המקנטר, כאילו שהוא ואני בתחרות והוא שוב ניצח וכל זה ליד החברה החדשה שלי.

זה אבא שלי, הוא פשוט חייב לנצח ולהראות שהוא הכי טוב. גם אין אצלו אמצע, הכל זה או שחור או לבן״. כך סיפר לי נועם כשהוא יושב מכונס בעצמו ולידו אשתו.

להורים רבים קשה יותר ללמד מאשר עצם התהליך. יותר פשוט לי לעשות בעצמי ולדעת שזה ייצא מושלם. הם מעדיפים לעשות בשביל הילדים, במקום לעזור להם וללמד אותם להתמודד. זה יוצר אצל הילדים תחושה של חוסר מסוגלות עצמית, זה פוגע בדימוי ובביטחון העצמי שלהם ויוצר תלות לאורך שנים רבות.

התפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילדים שלנו לחיים, זה מתחיל עם הרבה סבלנות, להבין שהתפקיד שלנו הוא להיות שם ולהנחות את הילדים, לסמוך עליהם, ללוות אותם ולתת להם כלים, שיוכלו למצוא באמצעותם את הדרך לעשות דברים בצורה שמתאימה להם, כי לכל אחד יש את הדרך שנכונה לו.

בואו נעשה אחרת – כבר מגיל צעיר ניתן לילדים שלנו להתנסות, נספוג את אי ההצלחות בהבנה ונתייחס לזה כאל מחיר הלמידה, זהו אורח חיים, זה לא פרויקט קצר טווח –

1. נתחיל בדברים קטנים ולא מסובכים. נאפשר לילדים להתנסות – יהיה מלוכלך, אולי יישבר משהו, אבל ההתמודדות וההתנסות הם הדבר החשוב ביותר.
2. הירשמו לסדנת ״הורים-ילדים״ ולמדו ביחד עם הילדים. זו תהיה חוויה משותפת ומעצימה לכולם.
3. כבוגרים, אפשר להירשם לקורס בכל נושא. החליטו שזה מספיק חשוב ופנו את הזמן ולכו ללמוד זאת.
4. אפשר גם ללמוד מאיש מקצוע – הזמינו אותו ועקבו אחריו בזמן שהוא מתקן, התעניינו ושאלו שאלות. אח״כ נסו בעצמכם.
5. צרו קבוצת תמיכה טכנית של חברים. כל אחד יתרום מהידע שלו וביחד יהיה לכם מאגר של מומחים, שמהם תוכלו ללמוד ולא רק לפתור נקודתית את הבעיות.
6. רכשו ערכות משחק שניתן ללמוד מהן עבודות בתחומים שונים.

ככל שנתאמן, נתנסה ונתמודד, נגרום לכך שמעגל ההצלחות שלנו יגדל ותחושת המסוגלות שלנו תתעצם.

"נמאס לי שהיא קוראת לי "נזק". אני רק מתעוררת בבוקר והיא מתחילה לקטר "איזה נזק את, כל מה שאת לובשת פעם אחת, חוזר עם כתם" ואז היא ממשיכה "מיאש כבר, הוצאת אתמול תחתונים נקיים ואני צריכה לסדר אחרייך". קמתי התארגנתי ובאתי לאכול ארוחת בוקר, שכחתי את התיק בחדר, מיד הגיעה ההערה "מזל שהראש שלך מחובר..".

הכנתי לי לשתות והתיישבתי והיא המשיכה "מיד רואים שהיית במטבח, הוא נראה כמו אחרי סערה – מגירת הסכו"ם נשארה פתוחה, דלתות הארון פתוחות, הכפית המלוכלכת וכתמים על השייש, כבר אין זכר לשייש שכרגע ניקיתי.." והיא המשיכה "למה לא כיבית את האור במקלחת ? תגידי, את חושבת שאנחנו עובדים בחברת חשמל ?", "למה את לא סוגרת את המכסים של הסבונים במקלחת, נראה לך שיש לנו מניות בללין ?",  כך תיארה לי רוני בת ה-16 את הבוקר שלה. והיא המשיכה "רק קמתי, כבר אין לי כח ! כל כך קשה לי לקום, להתקלח ולהתארגן לביה"ס, אני עושה כל כך הרבה מאמצים ואין לי כח כבר לשמוע את כל הביקורת הזו שלא נגמרת, אני מרגישה מעוכה ולא מוערכת בבית. איך אני אצא ככה לביה"ס?"

בשיחה עם ההורים, העליתי את התחושות הקשות של רוני, שמתמודדת כל יום מחדש כדי להצליח בקימה ובהתארגנות הבוקר. כל הצלחה הכי קטנה שלה, הוא שינוי מאוד גדול עבורה, היא עובדת מאוד קשה כדי להצליח בדברים הקטנים. כשהיא חווה את האמירות של האמא, היא לא מאמינה שהיא תוכל להצליח. הכל נראה לה גדול מדי, בלתי מושג והיא לא מרגישה שהיא מתקדמת.

האמא תפסה את הראש שלה ואמרה "איך ההסטוריה חוזרת. תמיד אמרתי לעצמי, שכשאני אהיה אמא, לא אהיה בקורתית כלפי ילדיי, כמו שאמא שלי היתה כלפיי. אני עדיין שומעת אותה. גם עכשיו כשאני נזכרת באמירות הציניות שלה, אני מרגישה את הכאב בבטן. אלו היו תמיד אמירות מכאיבות. כל כך רציתי לעשות זאת אחרת. איך הגעתי לאותו מצב ??"

התיחסות חיובית מחזקת, היא מעלה את הדימוי העצמי וגורמת לילדים להיות יותר בטוחים בעצמם. כדי שנוכל להשתמש בחיזוקים חיוביים, עלינו להיות בעלי ידע וכך נהיה מודעים יותר לקשיים של הילדים.

כדי לשנות את המצב אליו נקלענו, עלינו ללמוד יותר על הקשיים של הילדים וכשהמודעות שלנו תעלה נוכל לעשות זאת אחרת –

1. התיחסו אל הקשיים של הילדים בכבוד, אל תהיו ציניים.
2. דברו אתם בזמן מתאים (לא דקה לפני שיוצאים מהבית), מה או מי יכולים לעזור להם, כדי לעשות את השינוי בהתנהגות.
3. העצימו את הדברים החיוביים שהם עושים. אפילו אם זה דבר קטן, תעצימו דוקא אותו.
4. התעלמו מהתנהגויות מקשות כדי שיוכלו לצאת מהבית מחוזקים ולא מוחלשים.
5. תנו הארות חיוביות כדי לעודד אותם להמשיך ולהתאמץ.
6. תנו דוגמה אישית ושמרו בעצמכם על הכללים בבית.

חשוב שנזכור – הצלחות קטנות מובילות להצלחות גדולות, הקפידו לתת כל יום לפחות חיזוק חיובי אחד.

"נמאס לי שהיא קוראת לי "נזק". אני רק מתעוררת בבוקר והיא מתחילה לקטר "איזה נזק את, כל מה שאת לובשת פעם אחת, חוזר עם כתם" ואז היא ממשיכה "מיאש כבר, הוצאת אתמול תחתונים נקיים ואני צריכה לסדר אחרייך". קמתי התארגנתי ובאתי לאכול ארוחת בוקר, שכחתי את התיק בחדר, מיד הגיעה ההערה "מזל שהראש שלך מחובר..".

הכנתי לי לשתות והתיישבתי והיא המשיכה "מיד רואים שהיית במטבח, הוא נראה כמו אחרי סערה – מגירת הסכו"ם נשארה פתוחה, דלתות הארון פתוחות, הכפית המלוכלכת וכתמים על השייש, כבר אין זכר לשייש שכרגע ניקיתי.." והיא המשיכה "למה לא כיבית את האור במקלחת ? תגידי, את חושבת שאנחנו עובדים בחברת חשמל ?", "למה את לא סוגרת את המכסים של הסבונים במקלחת, נראה לך שיש לנו מניות בללין ?",  כך תיארה לי רוני בת ה-16 את הבוקר שלה. והיא המשיכה "רק קמתי, כבר אין לי כח ! כל כך קשה לי לקום, להתקלח ולהתארגן לביה"ס, אני עושה כל כך הרבה מאמצים ואין לי כח כבר לשמוע את כל הביקורת הזו שלא נגמרת, אני מרגישה מעוכה ולא מוערכת בבית. איך אני אצא ככה לביה"ס?"

בשיחה עם ההורים, העליתי את התחושות הקשות של רוני, שמתמודדת כל יום מחדש כדי להצליח בקימה ובהתארגנות הבוקר. כל הצלחה הכי קטנה שלה, הוא שינוי מאוד גדול עבורה, היא עובדת מאוד קשה כדי להצליח בדברים הקטנים. כשהיא חווה את האמירות של האמא, היא לא מאמינה שהיא תוכל להצליח. הכל נראה לה גדול מדי, בלתי מושג והיא לא מרגישה שהיא מתקדמת.

האמא תפסה את הראש שלה ואמרה "איך ההסטוריה חוזרת. תמיד אמרתי לעצמי, שכשאני אהיה אמא, לא אהיה בקורתית כלפי ילדיי, כמו שאמא שלי היתה כלפיי. אני עדיין שומעת אותה. גם עכשיו כשאני נזכרת באמירות הציניות שלה, אני מרגישה את הכאב בבטן. אלו היו תמיד אמירות מכאיבות. כל כך רציתי לעשות זאת אחרת. איך הגעתי לאותו מצב ??"

התיחסות חיובית מחזקת, היא מעלה את הדימוי העצמי וגורמת לילדים להיות יותר בטוחים בעצמם. כדי שנוכל להשתמש בחיזוקים חיוביים, עלינו להיות בעלי ידע וכך נהיה מודעים יותר לקשיים של הילדים.

כדי לשנות את המצב אליו נקלענו, עלינו ללמוד יותר על הקשיים של הילדים וכשהמודעות שלנו תעלה נוכל לעשות זאת אחרת –

1. התיחסו אל הקשיים של הילדים בכבוד, אל תהיו ציניים.
2. דברו אתם בזמן מתאים (לא דקה לפני שיוצאים מהבית), מה או מי יכולים לעזור להם, כדי לעשות את השינוי בהתנהגות.
3. העצימו את הדברים החיוביים שהם עושים. אפילו אם זה דבר קטן, תעצימו דוקא אותו.
4. התעלמו מהתנהגויות מקשות כדי שיוכלו לצאת מהבית מחוזקים ולא מוחלשים.
5. תנו הארות חיוביות כדי לעודד אותם להמשיך ולהתאמץ.
6. תנו דוגמה אישית ושמרו בעצמכם על הכללים בבית.

חשוב שנזכור – הצלחות קטנות מובילות להצלחות גדולות, הקפידו לתת כל יום לפחות חיזוק חיובי אחד.

כבר חמש שנים, אני מנכל"ית עמותת קווים ומחשבות.
מנכ"לית? מעולם לא חשבתי שאקח על עצמי תפקיד כזה.
אני התנהגותנית, מטפלת, לא מנהלת.

רציתי להמשיך ולהיפגש עם המשפחות בחדר הקטן שלי. לכל משפחה יש סיפור וחשוב לי לעזור ולהוביל את הספור המשפחתי להצלחה.
במפגשים האלה נחשפתי לקשיים ולתסכולים של המשפחות באינטראקציות עם הסובבים אותם.
הבנתי, שחסר ידע, חסרה הבנה, אין מודעות וחסרים כלים להתמודדות עם הקשיים.

במשך השנים למדתי שהספורים האישיים מרכיבים ספור גדול יותר. ראיתי איך המשפחות נתקלות במערכות הממסד, שהיו חסרי ידע, וחסרים כלים לטפל ולהתמודד.

הבלבול בתפישה, שנושא הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD הוא חלק מלקות למידה, גרם למערכות לאבד ולפספס לא מעט ילדים, בוגרים ומבוגרים בשלבים השונים של חייהם.

במשך שנים לא ניתן מקום להפרעת קשב. קשיים רבים היו נמנעים במערכת החינוך, בצבא, באקדמיה, בנהיגה ובבית – באמצעות הדרכה, התארגנות אחרת, הבנה ושינוי גישה.

ולמי שעדיין חושב שהפרעת קשב קיימת רק במערכת החינוך, תקשיבו למספרים, הם מדברים בעד עצמם –

• 40% מתוך 325 ילדים, שמגיעים כל בוקר לחדרי מיון, הם ילדים עם הפרעת קשב או שלהורים שלהם יש הפרעת קשב.
• 57% מהאסירים בבתי הסהר בישראל אובחנו עם הפרעת קשב.
• נהגים צעירים עם הפרעת קשב מעורבים פי ארבע יותר בתאונות דרכים.

הנתונים חייבים להשתנות !

אי אפשר להתעלם עוד מהעובדה שמדובר ב- 7-10% מכלל האוכלוסייה.

כדי ששינוי יקרה, צריך ליצור כח ציבורי שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו.
העלאת המודעות והדרכה נרחבת הם חלק מתפקידינו בעמותה.
כך יקבל נושא הפרעת קשב מקום מרכזי וישפיע על החברה כולה –

במערכת החינוך – בנינו תכנית השתלמות, המאושרת ע"י משרד החינוך ובמסגרתה אנו מקיימים מפגשי ידע בחדרי המורים. תודה לכל הרופאים והמטפלים שמלווים את התכנית "קווים ומחשבות בחדר המורים", בזכותם כבר הצלחנו להעלות את המודעות בקרב מורים ובתי ספר רבים ויש לפנינו עוד הרבה עבודה.

בפרויקט "מפתחות לחיים" – גיבשנו תכנית הדרכה מותאמת לנהגים צעירים עם הפרעת קשב. אנו מקווים שבמהלך 2018 יותר ויותר בני נוער יעברו את ההדרכה למען החיים של כולנו. כמו כן אנחנו מפתחים תכנית לימודים בשיתוף אגף זה"ב במשרד החינוך ובה יושם דגש מיוחד על נושא הפרעת קשב.

בפרויקט "אקדמיה ותעסוקה" – נוכחנו כי הצורך בהכוונה ועזרה, בקרב צעירים עם הפרעת קשב (חיילים משוחררים וסטודנטים), הוא גדול –

• יצרנו ממשק עבודה עם מרכזי תמיכה באוניברסיטאות ובמכללות.
• יזמנו מפגשים של "רופא על הבר", בהם נחשפו אלפי צעירים לידע עדכני מאנשי מקצוע וכלים להתמודדות.

אני מרגישה שאנחנו נוגעים בעוד ועוד עולמות רבים ומגוונים והמודעות עולה !
אשתף אתכם בדברים שכתבה לנו ש.ק –
"תודה לכם על כל העשיה ובאמת המודעות. זה נשמע אולי מוגזם אך אתם מצילי חיים.
חיים של ילדים וגם של הוריהם".
את הערב המקסים הזה יזמו והפיקו גלית יצפאן, שכולה יצירתיות ומסירות ושרון זקמן ואיתי יהלום מ"שניים הפקות", שמפיקים את אירועי העמותה, עם הרבה לב, רוח ונשמה בהתנדבות לאורך השנים .

תודה לכולם !