"אין לי כח לשבתות האלה, כל השבוע אני קמה בשש, לוח הזמנים שלי עמוס וצפוף ומתוכנן מהבוקר עד הערב. כל בוקר אני קמה לתכנית מדויקת של זמנים ופגישות. אני רק מחכה לשבת שתבוא, שאוכל להרפות, לשחרר מעט את ה"צריך" ולא להיות חיבת לאף אחד כלום. אני צריכה לנוח. בבית אין לי תינוקות שאני חיבת להאכיל, הילדים שלי כבר ילדים בוגרים והם לא חייבים לאכול בשמונה בבוקר. אבל הם התרגלו שאני עושה הכל – שאני אתכנן להם את הבילוי השבועי של שבת ושאני אדאג לכל מה שצריך לפני היציאה ואני אכין תיקים ואני אזמין מקומות ואני אסיע… השבתות שלי הפכו לסיוט בתוך החופש הזה שנקרא שבת מנוחה. כבר הרבה זמן אני לא מרגישה את השלווה שהשבת אמורה לתת לי." כך הגיעה השבוע מיכל, חסרת כוחות, מותשת מההתנהלות של הבית והעבודה כל השבוע.

כל תקופת החורף היינו עם המשפחה בבית, היה לנו נעים והיו מספיק פעילויות בבית. עכשיו שעברנו את פסח ונכנסה אנרגיית האביב, שהביאה אתה את הטיולים, הפיקניקים, הים והכיף לצאת – בין רגע נגמרה לנו גם השלווה !

אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו אין לנו שקט, הילדים מצפים שנעשה עבורם דברים, נפעיל אותם, נשעשע אותם כי הפתרון של הילדים בשלב הזה הוא לשקוע במסכים ואת זה אנחנו ההורים מאוד רוצים למנוע. נוצר מצב שאנחנו עושים הכל כדי להוציא את הילדים מהמסכים ובכך לא משאירים לילדים שלנו שום יוזמה, הם הופכים להיות תלויים וחסרי עצמאות.

איך אפשר לעשות אחרת ?

1. ארוחת בוקר של שבת – פעמים רבות הילדים הצעירים קמים מוקדם יותר מאתנו. בואו נכין להם צלחת הפתעות ונכין בה פירות חתוכים, חטיף בריאות, מנת קורנפלקס והם ידאגו לעצמם לארוחת הבוקר הראשונה. אפשר להניח את הצלחת במקרר והילדים ילמדו לחפש אותה שם.
2. תפקידים – נגדיר תורנות לעריכת השולחן. הילדים יהיו שותפים בהכנת הארוחה המשותפת. נשלב אותם בתכנון, בהכנות ובהגשה.
3. לא להבהל ממסכים – יש במדיה הדיגיטלית הרבה מאוד מידע משמעותי ותוכנות מעשירות. חשוב שנדע איפה הילדים נמצאים כשהם מול המסך, חשוב שנדע לכוון אותם ולעודד אותם וגם נשתתף אתם, כדי שנלמד ונכיר את סביבת התוכן שהילדים חיים בה.
4. שעת הארוחה המשפחתית – נקבע שעה קבועה למפגש המשפחתי. עד השעה הזו, הילדים יעסיקו את עצמם ולא יפריעו לנו ההורים ויאפשרו לנו את השקט של הההשכמה.
5. תכנון יציאה – כדי למנוע לחצים מיותרים, נתכנן מראש כל יציאה מהבית ונשתף את הילדים בכל תהליך ההתארגנות. כך גם נלמד אותם איך אנחנו בונים את היציאה –

לטיול – נתארגן ערב קודם, נתכנן לו"ז, נכין מראש את הציוד שנרצה לקחת ונקום בזמן בשבת.

לסרט – נחליט מראש לאיזה סרט ובאיזו שעה, כך שכולם יוכלו להתאים את עצמם לשעה המתוכננת ונשתף את הילדים ברכישה הדיגטלית, כדי למנוע אכזבות.

אחד הדברים היפים בזמן החופשי, זה שאנחנו יכולים לעשות בו מה שאנחנו רוצים, אנחנו לא חייבים להיות מתוכננים לפי לוח זמנים מדויק. אם אנחנו לא מתכננים מראש מה אנחנו רוצים לעשות בחופש, הזמן בורח לנו ואנחנו הולכים לאיבוד.

חשוב מאוד שנקדיש לכך מחשבה ונדע מה אנחנו רוצים לעשות בזמן החופשי, נגדיר זאת מראש ונקפיד לקבוע, גם בימי החופשה נקודות עוגן של פעילות. כך נכניס את החופש שלנו לתוך מסגרת כללית, עם נקודות עוגן, שיאפשרו לנו להרגיש את החופש ולא ללכת בו לאיבוד בתוך חוסר העשייה.

הכי חשוב שנלמד את הילדים שלנו איך אנחנו מתארגנים ומה השיקולים לכל החלטה שלנו וכך הילדים ישתפו פעולה ויהיו מגויסים לכל התהליך.

בחדר של הבנים תמיד יש בלגן, על הרצפה, על המדפים, על הכסאות – מליון צעצועים, בגדים, דיסקים, תיקים, צבעים, דפים. החדר של הבנים תמיד נראה כאילו היו פורצים בבית, שהפכו את המדפים החוצה. אמנם כל ערב אנחנו אוספים את הצעצועים והספרים ומחזירים למדפים, אבל איך שהם קמים בבוקר, החדר שוב מתבלגן, עמוס מכמות הדברים שהבנים שומרים אצלם בארונות ועל המדפים.

השבוע הבן שלנו רועי חזר מביה״ס עם הרעיון שהוא רוצה לסדר את החדר שלו. היתה להם שיחה בכתה ב׳ על הסדר בחדר ועל האנשים שישמחו לקבל דברים ישנים. הוא החליט שהוא רוצה לעשות סדר ולמיין את הדברים שלו ולתרום לנזקקים בגדים, צעצועים, ספרים, דיסקים וכל מה שהוא כבר לא משתמש.

 
החלטנו לעשות מזה פרויקט משפחתי, כי נדב האח הגדול הוא השותף של רועי בחדר ולכן חשוב שגם הוא יהיה שותף בסידור החדר. אספנו את הילדים והצענו להם את הרעיון של רועי. הוא סיפר על הצורך בנתינה למשפחות שאין להן והחשיבות של הנתינה ותחושת הסיפוק שבכך. הבת הצעירה קפצה משמחה, היא אוהבת לסדר ואוהבת לתת והרעיון מיד הדליק אותה. נדב, האח הגדול, מיד שלף ציפורניים, הוא לא מוכן לעשות סדר ולא רוצה לתת כלום לאף אחד. הוא צריך את כל מה שיש לו בחדר. הוא משתמש בכל ולא יכול לתת.

 
ראינו שבצורה פשוטה זה לא ילך, אז החלטנו להפוך את זה למשחק סדר. לחלק את התהליך של המיון לשלבים ובסיום כל שלב עושים משפחתי או מקבלים פרס שמחליטים עליו מראש.

אז מהם שלבי הסדר –

1. נחליט על 4 פעילויות שבא לנו לעשות ביחד כפרס בסיום שלב – מזמינים אוכל הביתה, רואים ביחד סדרה בטלוויזיה, רואים ביחד סרט בבית…
2. נקנה קופסאות מתאימות לאחסון, שקיות גדולות, מדבקות וטושים.
3. כל אחד ימיין את הדברים שלו ל-4 ערימות –

ערימת "לשמור" כי משתמש

ערימת "לשמור" כי חשוב לי

ערימת "לתת"

ערימת "לזרוק"

4. בסיום המיון נערוך תחרות כמה פריטים כל אחד הכין בערימת "לתת" – המנצח יקבל פרס אישי.
5. נזרוק את ערימת ה"לזרוק" בפח הגדול.
6. נכניס את ה"לתת" לשקיות ונניח באוטו (כדי למנוע התחרטויות).
7. נתכנן איפה לשים את הדברים שהחלטנו לשמור – בארונות, לתלות, במדפים, על השולחן, בקופסאות ובמגירות.
8. נשים מדבקות ונכתוב או נצייר עליהן מה נמצא במקומות הסגורים כמו בקופסאות, במגירות וגם על המדפים בארונות – כך כולם יזכרו לאן להחזיר כל דבר.
9. נסדר את ערימות ה"לשמור" לפי סדר זה.

רעיונות נוספים –

• ציירו את החדר כמפה, וציינו את הסידור שעשיתם – מדפים, מגירות, קופסאות – סמנו הכל במפה.
  מפה זו תוכל לשמש אותם בכל פעם שהחדר יתבלגן, הם יוכלו להזכר בסידור שקבעו.

• תעדו. צלמו את התהליך ועשו ממנו סרטון משפחתי.

משחק זו דרך מצוינת לעשות פעילויות שלא אוהבים לעשות אותן. במקום לכעוס על הילדים שלא מסדרים, בואו נהפוך זאת לתהליך חוויתי ומפעיל וכך גם נעשה את הסדר וגם נתן לילדים כלים לשמור עליו.

חג שמח ומסודר !

"היינו ארבעה אחים בבית, שני אחים ושתי אחיות. אני זוכרת את הלילה בו פתחתי את הדלת, נערה בת 17 ומולי עמדו שני קצינים במדים. הם בקשו שאקרא לאבא או לאמא. כשהוריי הגיעו, הם הזמינו אותם לסלון והקצינים אמרו משפט קצר – "היתה תאונה במטוס שאחי היה בו והמטוס התרסק. לא ברור אם יש ניצולים". זהו זיכרון שלא נמחק.

אני זוכרת את התחושה הקשה שאין לי שליטה על המתרחש וכנראה שאצטרך להתרגל למצב החדש. אחי הגדול איננו עוד. אחרי שהוריי קבלו את הבשורה, היה שקט בבית, אחותי הגדולה לא היתה בבית ואחי הצעיר ישן. נשארנו לשבת בסלון, הוריי ואני, מסתכלים זה בזה ואמי, שתמיד היתה מאוד מעשית אמרה שחייבים לישון כדי שיהיה לנו כח להמשיך ולהתמודד. היא פיזרה את כולנו למיטות.

אני לא הבנתי, רציתי להמשיך ולהיות ביחד. לדבר. אבל היא היתה נחושה, מעשית מאוד.

כששכבתי במיטה, רצו לי בראש המחשבות, התהיות, האשליות, שאולי כל זה רק חלום. בין לילה השתנו חיי – הפכתי מנערה מתבגרת, לבת של ואחות של והייתי צריכה לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי לתמוך בהוריי, באחי הצעיר ובעצמי. הבית השתנה ברגע, הכל התפרק.

למחרת כבר הסתובבו בבית המון אנשים, משפחה, חברים, אנשי צבא, חברים מהבסיס. אמא שלי הקפידה בתוך כל הבלגן לקיים ארוחות מסודרות, מנוחת צהריים ומקלחות. השכנה גויסה לשמור על שעות הביקור בשבעה. היא היתה נכנסת בזמנים קבועים ומבקשת מכל האורחים להיפרד ולהשאיר אותנו לנוח, לאכול או ללכת לישון.

אני זוכרת כמה חשובות היו הארוחות המשותפות. היינו יושבים כולנו סביב השולחן במטבח, סוגרים את הדלת ומדברים, אפילו צוחקים. יצרנו את הסביבה הבטוחה שלנו שבה יכולנו להתחבר עד הסוף לרגשות, אני זוכרת ארוחה אחת שלא הפסקתי לבכות בה וגם זה היה בסדר, כי מסביב לשולחן הכל התערבב, יכולנו להגיד הכל. לא היה טאבו על שום נושא, הכל נשאר במשפחה. גם פירוק החדר של אחי וחלוקת החפצים שלו, נעשתה במהלך השבעה, כשכל בני המשפחה שותפים ויכולים להשתתף. הכל כדי להמשיך ולשמור על המסגרת של בית חי ומתפקד.

כאחות שכולה שגדלה במשפחת השכול, אני מודה כל יום על היכולות של אמא שלי לשמור על השגרה והמסגרת, למרות השבר וכל הקושי שחווינו בבית. אותה המסגרת המשיכה ושמרה עלינו לאורך כל השנים. מבחינת אמי, יציאה משגרה יוצרת כאוס וכאוס יוצר תחושת חוסר בטחון."

בהמשך לשיחה שניהלתי עם האחות, עלתה בי תובנה והרגשתי רצון לשתף אתכם –

עשייה ממוקדת ושמירה על שגרה, שומרים עלינו. כשמשהו מתפרק בחיינו, משבר או אסון – השגרה מתפרקת וגורמת לנו להתפזר, אנחנו לא מצליחים להחזיר את עצמנו לשגרה. אנחנו מתפזרים עם השבר וקשה לנו לאסוף את עצמנו.

ברגע שאנחנו מארגנים את עצמנו, שומרים על המסגרת ע"י ניהול לוח זמנים, רשימות, כתיבת משימות, קביעת תכניות ומטלות – זה יוצר מסגרת. המסגרת נותנת את הביטחון ושומרת עלינו ועל השגרה שלנו.

האחות השכולה הוסיפה – אני לא צריכה את יום הזיכרון, אני זוכרת תמיד, אבל מאוד חשוב לי לדעת שלפחות יום אחד בשנה, גם כל הסובבים אותי חושבים על הנופלים.

נכתב לזכרו של אקי וגה

כל שנה אני מתמודדת עם הקושי של ימי הזיכרון. כל שנה אני לא רוצה לצאת מהבית ולפגוש אנשים כי אני עצובה וקשה לי לחשוף את עצמי, מצב הרוח שלי נוראי והעיניים שלי נפוחות מדמעות.

לפני שנה ביום השואה, קמתי בבוקר, התארגנתי, התלבשתי, שתיתי קפה והדלקתי את הטלוויזיה. איזו טעות – בדיוק הייתה תכנית ובה ספרו שתי אחיות על מה שעברו במלחמה, ישבתי מרותקת. מיד אחריהן החלה תכנית על סיפורו של ילד קטן ששרד את המחנה בזכות חייל רוסי. נמלאתי עצב עמוק. הרגשתי שאני דומעת מכל מלה, מכל ספור. התחושה שלי היתה שאני רוצה לצלצל לעבודה ולהודיע שאני לא מרגישה טוב ולא אגיע היום. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם עוד סיפורים כשאני בעבודה ואנשים לצדי ואני לא יכולה לעצור את הדמעות. בסוף הלכתי, אני אחראית ואני יודעת שאלו קשיים שמלווים אותי תמיד ומתפקידי ללמוד להתמודד אתם ולהתגבר עליהם.

והנה השנה, יום השואה מתקרב והבן שלי כבר הודיע לי שהשנה הוא רוצה להישאר בבית,  הוא לא רוצה ללכת לביה"ס בימים של הטכסים – יום הזיכרון, יום השואה, יום העצמאות. "כל פעם שאני הולך  לטכסים בביה"ס אני מתרגש ויורדות לי דמעות וכדי שלא יצחקו עליי אני מדבר או מסתובב ולא מצליח להישאר לעמוד בשקט, ואז המורה כועסת עליי ובמקום להבין שאני עצוב היא צועקת עליי. תמיד זה קורה לי כשמספרים סיפורים עצובים, הדמעות יורדות לי מעצמן ואני לא שולט בזה והחברים הרבה פעמים צוחקים עליי בגלל זה".

הרגשתי שאני כל כך מבינה אותו, אני רוצה לשחרר אותו מההתמודדות הקשה הזו שאני כל כך מכירה. אני רוצה שהוא יידע שמותר לבכות, מותר וצריך להביע רגשות. אני יודעת שהתפקיד שלי כאמא, הוא להכין את הילד שלי לחיים שבהם יש גם דברים מרגשים וגם דברים קשים ומתפקידי לתת לו כלים ודרכים להתמודד אתם –

1. לעמוד מאחור בזמן הטכס – כדי שלא כולם יראו אם הוא דומע.
2. להרכיב משקפי שמש – אם הטכס בחוץ.
3. לקחת כדור לחיץ ליד – שיהיה לו במה להתעסק בזמן הטכס.
4. לשוחח עם המורה – ליידע אותה על הקושי כדי שתעזור ברעיונות משלה – לדוגמה, לתת לו תפקיד בטכס, כדי שיוכל להיות בפעולה ולא שקוע בתוכן.
5. לעשות ביחד עבודה של דמיון מודרך – התמודדות עם הרגשת עצב.

זה בסדר להיות עצוב ולדמוע, זו לא חולשה אלא חוזקה, כשאתה חזק מבפנים אתה יכול להביע את הרגשות שלך ולא תתייחס לתגובות האחרים אליך בגלל שאתה עצוב או דומע ואתה יכול לעמוד מולם ולומר "קשה לי" – חשוב לתת לגיטימציה לקושי.

תשבצים, תפזורות, השלמת מילים, גימטריות ועוד הרבה הפתעות.

להורדת הקובץ