התקופה הזאת, במיוחד יום השואה, הם לא רק יום של זיכרון, אלא גם יום שבו אנחנו מתמודדים עם רגשות מטלטלים – כאשר כל סיפור על כאב, אובדן והתמודדות מרגיש קרוב יותר מאי פעם.

אמא אחת שיתפה איתי משהו שנראה לי שיכול לגעת ולעזור לכולנו –

"כל שנה אני מתמודדת עם הקושי של ימי הזיכרון. כל שנה אני לא רוצה לצאת מהבית ולפגוש אנשים כי אני עצובה וקשה לי לחשוף את עצמי, מצב הרוח שלי נוראי והעיניים שלי נפוחות מדמעות.

לפני שנה ביום השואה, קמתי בבוקר, התארגנתי, התלבשתי, שתיתי קפה והדלקתי את הטלוויזיה.

איזו טעות – בדיוק הייתה תכנית שבה ספרו שתי אחיות על מה שעברו במלחמה, ישבתי מרותקת.

מיד אחריהן החלה תכנית על סיפורו של ילד קטן ששרד את המחנה בזכות חייל רוסי. נמלאתי עצב עמוק. הרגשתי שאני דומעת מכל מילה, מכל סיפור.

התחושה שלי הייתה שאני רוצה לצלצל לעבודה ולהודיע שאני לא מרגישה טוב ולא אגיע היום. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם עוד סיפורים כשאני בעבודה ואנשים לצדי ואני לא יכולה לעצור את הדמעות.

בסוף הלכתי, אני אחראית ואני יודעת שאלו קשיים שמלווים אותי תמיד ומתפקידי ללמוד להתמודד איתם ולהתגבר עליהם.

והנה השנה, יום השואה מתקרב והבן שלי כבר הודיע לי שהשנה הוא רוצה להישאר בבית, הוא לא רוצה ללכת לביה"ס בימים של הטקסים – יום הזיכרון, יום השואה, יום העצמאות".

"כל פעם שאני הולך לטקסים בביה"ס אני מתרגש ויורדות לי דמעות וכדי שלא יצחקו עליי אני מדבר או מסתובב ולא מצליח להישאר לעמוד בשקט, ואז המורה כועסת עליי ובמקום להבין שאני עצוב היא צועקת עליי.

תמיד זה קורה לי כשמספרים סיפורים עצובים, הדמעות יורדות לי מעצמן ואני לא שולט בזה והחברים הרבה פעמים צוחקים עליי בגלל זה".

"הרגשתי שאני כל כך מבינה אותו, אני רוצה לשחרר אותו מההתמודדות הקשה הזאת שאני כל כך מכירה. אני רוצה שהוא יידע שמותר לבכות, מותר וצריך להביע רגשות.

אני יודעת שהתפקיד שלי כאמא הוא להכין את הילד שלי לחיים שבהם יש גם דברים מרגשים וגם דברים קשים, ומתפקידי לתת לו כלים ודרכים להתמודד איתם".

אני רוצה לתת לכם מספר אפשרויות כדי לשרוד את היום הזה טוב יותר:

1. לעמוד מאחור בזמן הטקס – כדי שלא כולם יראו אם הוא דומע.

2. להרכיב משקפי שמש – אם הטקס בחוץ.

3. לקחת כדור לחיץ ליד – שיהיה לו במה להתעסק בזמן הטקס.

4. לשוחח עם המורה – ליידע אותה על הקושי כדי שתעזור ברעיונות משלה – לדוגמה, לתת לו תפקיד בטקס, כדי שיוכל להיות בפעולה ולא שקוע בתוכן.

5. לתרגל ביחד דמיון מודרך, מדיטציה, מיינדפולנס כדי לדעת להתמודד טוב יותר עם תחושת עצב.

חשוב לדעת להתמודד עם חולשה ועם הביטויים שלה.

חשוב לחזק את הילדים ולתת להם לגיטימציה לבטא את הקושי – כי כשהם חזקים, הם יכולים לבטא את הרגשות שלהם ולעמוד מול החברים ולומר "קשה לי".

שלכם, איריס שני

אנחנו יודעים שהפרעת קשב היא לא רק אתגר – היא מכלול של כישרונות, יכולות ויתרונות..

חשוב שנייצר עבורם את הרמפה, ע"מ שיוכלו להביא לידי ביטוי את הייחודיות שבהם.

אנשים עם ADHD מביאים איתם חשיבה חדשנית, אנרגיה בלתי נגמרת, רגישות גבוהה ויכולת לפתור בעיות בדרכים שאחרים כלל לא חושבים עליהן. הגיע הזמן להסתכל על הפרעת קשב דרך עדשה אחרת – דרך החוזקות.

אז איך מזהים ADHD בגישה חיובית? הנה כמה מהמאפיינים הבולטים שמרכיבים את הייחודיות של אנשים עם הפרעת קשב:

חשיבה מהירה ואינטואיטיבית – אנשים עם ADHD קולטים מידע במהירות, מחברים בין רעיונות בצורה מבריקה ומוצאים פתרונות יצירתיים בזמן שיא.

יצירתיות פורצת גבולות – היכולת לראות דברים אחרת, ליזום, ליצור ולהביא רעיונות שלא חשבו עליהם קודם.

יכולת אלתור וגמישות מחשבתית – היכולת להסתגל לשינויים, להגיב במהירות ולמצוא פתרונות במקום שבו אחרים נתקעים.

אינטואיציה רגשית ויכולת חיבור לאנשים – רגישות גבוהה לזולת, אמפתיה עמוקה ויכולת לבנות קשרים
משמעותיים.

אנרגיה, חיוניות והתלהבות – כשמשהו מעניין אותנו, אנחנו נותנים את כל כולנו. התלהבות היא כוח שמניע אותנו קדימה.

יכולת למידה מהירה ועניין אינסופי – סקרנות בלתי נגמרת שמובילה אותנו ללמוד, לחקור ולגלות.

חשיבה אסטרטגית וראייה רחבה – היכולת לראות את התמונה הגדולה, לחשוב מחוץ לקופסה ולהוביל מהלכים.

הומור, חדות מחשבתית ויצירתיות – היכולת לזהות את הצד המצחיק בחיים, לשעשע אחרים ולמצוא פתרונות מפתיעים.

יכולת לפעול תחת לחץ ולהגיע לשיאי ביצוע – כשצריך, אנחנו יכולים להוציא מעצמנו יכולות מדהימות בזמן קצר.

תעוזה וסקרנות אין-סופית – הרצון ללכת למקומות חדשים, לנסות, להעז ולפרוץ גבולות.

בקהילת קווים ומחשבות אנחנו יודעים שהדרך להצלחה היא אישית – ואין רק נתיב אחד שמתאים לכולם. אנשים עם ADHD הם חוקרים, יוצרים, מובילים ומחדשים. אם אתם מזדהים עם הדברים האלו – אתם במקום הנכון.

היא לא התכוונה להיות פילוסופית. היא פשוט אמרה את האמת שלה, כמו שהיא – יש אנשים שלא מצליחים להתרכז בקריאה, אחרים מתקשים להתרכז במשימות, אבל היא? היא לא מצליחה להתרכז בלישון.

וזה לא כי היא לא עייפה, להפך!

היא מגיעה לסוף היום מותשת, גמורה, עם תחושת ריק שאומרת שהגיע הזמן לכבות את הכול.

אבל אז, במקום לשקוע בשינה, הראש שלה מתחיל להתמלא ברעשים.

מחשבות מתרוצצות כמו ילדים חסרי מנוחה.

זיכרונות מהיום קופצים בלי הזמנה.

פתאום היא נזכרת בשיחה שלא נסגרה טוב, במבחן שצריך ללמוד אליו, במשפט שאמרה אתמול ושהיא לא בטוחה איך הוא התקבל.

הרגליים זזות. הידיים מחפשות משהו להתעסק איתו.

ואני יושבת מולה ומהנהנת, אני מבינה, כל כך מבינה.

למה זה קורה?

\

הפרעת קשב היא לא רק עניין של "לא להתרכז בכיתה" או "לא לזכור לעשות שיעורי בית"

היא נמצאת גם במקומות שאנחנו לא תמיד חושבים עליהם – כמו המעבר הזה בין ערות לשינה.

למוח שלנו קשה לעבור מצבים. אנחנו מתקשים לעבור מהתנהלות ביום סוער ומלא אינטראקציות, למצב של שקט והאטה.

בנוסף, וויסות פנימי זו משימה לא פשוטה עבור אנשים עם הפרעת קשב. מערכת העצבים שלנו פועלת אחרת, וזה אומר שלוקח לנו יותר זמן להוריד הילוך ולהיכנס למצב של רוגע.

אצל חלקנו זה מתבטא בתנועה בלתי פוסקת במיטה, אצל אחרים זה במחשבות טורדניות שלא מרפות.

וזה לא רק עניין של הרגלים, מחקרים מראים שאנשים עם הפרעת קשב חווים עיכובים בהפרשת מלטונין, הורמון השינה הטבעי של הגוף.

זה אומר שהשעון הביולוגי שלנו דוחף אותנו להירדם מאוחר יותר – ואנחנו משלמים על זה למחרת בבוקר.

אז איך בכל זאת אפשר להירדם?

אני לא מאמינה בפתרון קסם, אבל אני כן יודעת שיש דברים שיכולים להקל:

טקס שינה קבוע – המוח שלנו אוהב שגרה, גם אם הוא לא תמיד מודה בזה. פעולות קבועות לפני השינה (מקלחת חמימה, קריאה, מוזיקה שקטה) מאותתות לגוף שזה הזמן להאט.

צמצום מסכים – האור הכחול מעכב את הפרשת המלטונין, אז כדאי להרחיק את הטלפון לפחות חצי שעה לפני השינה.

הרפיות ונשימות – תרגילים פשוטים של נשימה עמוקה יכולים לעזור למערכת העצבים להירגע ולשלוח איתותים לגוף שהגיע הזמן לנוח.

כתיבה לפני השינה – אם המחשבות רצות, אפשר לתת להן לצאת על דף. לפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי לשחרר אותן.

חמלה עצמית – לא להילחם בשינה בכוח, אם היא לא מגיעה, לא להוסיף לחץ.

לעצום עיניים עצומות זה הצעד הראשון.

לזכור שזו לא אשמתנו, זה לא כישלון, המוח שלנו עובד אחרת, אבל הוא גם יצירתי, מבריק ומלא בעוצמות. לפעמים, דווקא בלילות האלה, בתוך הערות הלא נגמרת, נולדים הרעיונות הכי גדולים.

ואולי, במקום להילחם בזה, אפשר פשוט לקבל שזה חלק מהדרך שלנו – ולמצוא את הדרך שעובדת לנו.

הנה כמה דילים גאוניים ששינו לי ולחברים שלי את החיים של אנשים:

"אני אעיר אותך, אתה תסיע אותי!" – לא מצליחה להתעורר בזמן? חבר שיתקשר עם שיחת טלפון שתעיף אותך מהמיטה – "קומי מהר, או שאני שולח לך תמונות של חשבון הארנונה!"

"אני אעזור לך לסדר את הארון, את תכיני לי צהריים" – סידור ארון זה לא בשבילי, אבל לסדר למישהו אחר – פתאום זה קל. ואז אני מכינה לו צהריים כי הוא עוזר לי לסדר.

"אני אזכיר לך לקחת את הילד מהגן, אתה תזכיר לי את כל שאר החיים שלי" – כל יום הילד מזכיר לי שיש לי אחריות. אבל אם יש חבר שיתקשר 5 דקות לפני האיסוף ויזכיר לי, זה מציל אותי.

"אני אסדר לך את הבלאגן בבית, אתה תעזור לי לסיים את הדוח" – כל דבר שדורש יותר מ-10 דקות של ריכוז זה מאבק. אז חבר/בן זוג מחליף איתי משימות – הכל מסתדר.

"אתה תקבע איתי פגישה, אני אדאג שבאמת נגיע" – אנחנו מצוינים בקביעת פגישות, אבל בהגעה – לא תמיד. אז דיל: אחד קובע, והשני דואג שזה יקרה.

אז תודה על השיתוף, אני תמיד אשמח לקבל שיתופים נוספים מכם, אני חושבת שהרעיונות שעלו כאן מדהימים.

שלכם,

איריס שני, מנכ"לית העמותה.