אין ספק שאחד הדברים הקשים להפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD הוא איתחול והתנעה. איתחול יום, איתחול משימה וכו׳…
צריך להקפיד שהאיתחול יהיה בשעה הגיונית, לא מוקדם מידי, בכל זאת הם לא צריכים להגיע לאנשהו בזמן כלשהו, אבל לא בצהריים, כי אז כל סדר היום משתבש.

צריך להקפיד על שגרות קטנות: כמו צחצוח שיניים, סידור מיטה וחדר, הורדת הפיג'מה ולבישת בגד נוח אחר. עצם החלפת בגד – מחולל שינוי. בנוסף, צריכה להיות הקפדה יתרה על נושא ארוחת הבוקר. ארוחת בוקר שבשגרה, מייצרת תחושת שובע ורוגע, מונעת חיפוש אחרי נשנושים (בינג') במהלך היום, מכניסה את התזונה לסדר, ובהתאם גם את כל היום וחוסכת מאיתנו התמודדויות מיותרות סביב הרגלי האכילה בהמשך.
בנוסף, קימה בבוקר בשעה קבועה, שומרת על שיגרה והיא מצידה מייצרת תחושת ביטחון ומהווה עוגן ומשענת קבועה, שבלעדיה הילדים הופכים להיות חשופים רגשית, עצבניים ומתקשים לווסת את עצמם.
(גם ככה יש להם קושי בוויסות אז למה עוד?!)

בואו נקפיד על:
1. לוח שגרת בוקר – הכינו לוח ותנו לילדים לקשט אותו.
2. שעת התעוררות- קבעו שעה מוסכמת ביניכם לבין הילדים וציינו את השעה על גבי הלוח.
3. סידור מיטה- סכמו איתם שאת המיטה מסדרים מידי בוקר וכתבו את זה על הלוח.
4. החלפת פיג׳מה- סכמו איתם שמחליפים פיג'מה – וציינו גם זאת על הלוח.
5. מה אוכלים- קבעו מה אוכלים כל בוקר במשך כל ימות השבוע.
6. המשך תרגול- לאחר ארוחת הבוקר המשיכו עם תרגול כלשהו שמפתח רוגע, שלווה, תנועה ונשימה, כמו יוגה, מדטיציה וכו.

מוזמנים להיות איתנו, כאן בדף הפייסבוק, כל יום.
כבר מיום א הקרוב – נעזור לכם לאתחל את הבוקר, עם תרגול מהסוג הזה.
נפגש.

היא ישבה מולי בוכה – "אני מוצאת את עצמי עושה לילדים שלי, את מה שעשו לי ואני אפילו קיצונית הרבה יותר כי המצב היום הרבה יותר קשה. אנחנו חשופים לכל כך הרבה איומים שאפילו לא היו כשאני הייתי קטנה."
והיא התחילה לספר –
"אני זוכרת שכשהייתי קטנה, לא יכולתי ללכת לישון אצל חברים, לא יכולתי לחזור הביתה לבד, תמיד הייתי צריכה לעדכן, תמיד הייתי צריכה לבקש רשות, הרבה מאוד פעמים רציתי להשתחרר מהמחנק הזה ואפילו חשבתי לשקר. הרגשתי שאני משתגעת מהמקום הזה של המעקב האינסופי וחובת הדיווח. התחלתי לפתח הרבה מאוד פחדים והם גם הלכו והתעצמו עם השנים, וכך לאט לאט הרגשתי שהכל סוגר עליי, שאני לא מפתחת שום עצמאות. התחלתי לשקר– אמרתי להוריי שאני הולכת לחברה ושאמא שלה תחזיר אותנו, ולמעשה חזרתי לבד. אמרתי שאנחנו נפגשים להכין שעורים וזו היתה הפגישה הראשונה שלי עם נער. במקום לשתף הפכתי להיות מתנגדת ופחדנית במידה שווה. עשיתי את הדברים אבל לא באמת נהניתי מהם, עשיתי את הדברים אבל היו בי רגשות אשם ופחד כי לא היה לי עם מי להתייעץ לא היה לי את מי לשתף ובעיקר לא היה לי על מי להישען וכך מצאתי את עצמי בודדה. אני לא רוצה לחזור על הטעות שההורים שלי עשו"
דווקא עכשיו, מול המציאות הלא פשוטה שכולנו מתמודדים איתה, בואו נעשה זאת אחרת:
1. קבעו את חוקי הבית והסבירו אותם לילדים, כך שיהיה להם ברור מה הציפיות שלכם ומדוע
2. עליכם לדעת היכן הם נמצאים ועם מי הם יוצאים
3. תדאגו לקבל מהם את רשימות הטלפונים של החברים שלהם (לא כדי שתתקשרו אליהם, אלא כדי שיהיה לכם קצה חוט במידה וחלילה משהו קורה.)
4. הקפידו להפוך את נעילת הבית מבפנים לרוטינה – הרגל קבוע. הסבירו, למדו וכתבו שלט על הדלת מבפנים כדי שלא יפתחו את הדלת באופן אוטומטי כשהם לבד בבית.
חברים, אנחנו צריכים לשמור על הילדים שלנו ולחזק אותם, הסבירו להם שאתם סומכים עליהם ואתם תמיד תהיו שם על מנת לתמוך בהם, אבל רק כך נגדל אותם להיות עצמאיים, חושבים ומוכנים לחיים.
הכלים שניתן לילדים להתמודד עם הפחדים שלנו, יהפכו להרגלים ולשגרת החיים של ילדינו.

"הבן הגדול שלי כבר לא גר בבית, הוא לא מוצא את עצמו בשום מסגרת. הוא מאוד מוכשר אבל הדימוי העצמי שלו נמוך והוא בטוח שלא יצליח בשום דבר, וכאשר אני שומעת את ההערות הציניות בבית שלנו גם עכשיו, כשאני מחמיאה לאחיו הצעיר אני חוששת שהמציאות תחזור על עצמה." אמרה לי אימא לשני בנים, "אותן הערות שמנסות להמעיט מהמילים הטובות שאני אומרת לבן שלי על זה שעבר את הבחינה, על זה שבישל משהו חדש בבית, על זה שעזר לבן של השכנה. אני מאוד מתרגשת כשאני רואה את הילדים שלי מצליחים ואוהבת לשבח אותם על כך", "כשהוא הצליח לעבור את הבחינה הגדולה של סוף השנה. הייתי כל כך גאה בו, הוא ישב שבוע שלם ולמד המון כדי לעבור את הבחינה. כשהגיעו התוצאות והוא קיבל 75, כל כך שמחתי בשבילו שעבר ושלא יצטרך לחזור למועד ב'. קפצתי משמחה, שיבחתי אותו, הרגשתי איך אני שמחה בשבילו. רק אבא שלו ישב מהצד עם העיתון וחזר אחרי המילים שלי בקול לגלגני "באמת כל כך מוכשר, איזה מין ציון זה 75?" וחזר לעיתון. כשישבנו יחד לאכול ושוב שוחחנו על הבחינה, מצאתי לנכון שוב לשבח אותו על השקדנות שלו והמאמצים שהשקיע לקראת הבחינה ושוב אבא שלו זרק הערה צינית על החיזוקים שלי" אני לא זוכרת אפילו פעם ששיבחתי את אחד הילדים ולא שמעתי מיד הערה צינית מבעלי."
היא הוסיפה ואמרה – "מה הפלא שלילדים שלי יש דימוי עצמי נמוך? הם לא מאמינים בעצמם ותמיד חושבים שלא יצליחו, שהם לא יכולים. למרות כל הניסיונות שלי לשבח ולהעצים, מילה אחת עוקצנית שורפת את כל המילים הטובות ששפכתי רגע קודם."
היא הגיעה אליי מכיוון שלבן הגדול שלה יש כל כך הרבה קשיים והיא החליטה שהיא לא רוצה לחזור על הטעויות גם עם הבן הצעיר. להרגשתה הביקורת הקשה בבית היא חלק ממה שגורם לשני הבנים לדימוי עצמי נמוך.
מהי ביקורת? ביקורת היא הבעת דעה שלילית, הצבעה על ליקויים. כלומר, מראה מה לא בסדר. התוצאה של ביקורת יכולה להיות קשה ובולמת.
כשאנחנו רוצים לגדל ילד עם בטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה, חשוב מאוד –
1. לחבק הרבה.
2. לחזק אותו כבר מהדברים הקטנים ביותר כמו איסוף הקוביות לסלסלה.
3. לתמוך בו ברגעי משבר ולהראות לו שיש דרכים לפתרון.
4. לעשות אתו דברים שאנחנו בטוחים שהוא יצליח בהם. ככל שהוא יצליח בדברים שיעשה, כך הביטחון שלו ביכולותיו יגדל.
5. לתת לו משימות קטנות ולשבח אותו כאשר הוא מצליח.
6. לדבר בשפה חיובית ובונה.
חשוב שניתן לילד את כל התמיכה שבעולם, על מנת שיהיו לו הכוחות להאמין בעצמו ובמסוגלות שלו. "אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד ואני לא אהיה לבד" (מתוך הספר "חיבוק" של דוד גרוסמן ומיכל רובנר)

כל כך הרבה פעמים אני שומעת "אני לא יכולה לחיות איתו יותר" או "הפרעת הקשב שלו משגעת אותי", השבוע, לכבוד יום האהבה, אני בוחרת לשתף אתכם בסיפור אישי שכתבה לי בגילוי לב בחורה צעירה על זוגיות במחיצת אדם עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD:
"סיפרת לי על הפרעת הקשב שלך אחרי חודש של קשר רומנטי, האינטנסיבי ביותר בחיי. כבר חצי גרנו ביחד, והכרת לי את כל המשפחה והחברים. לא ידעתי בזמנו מה זה ״הייפר פוקוס״. ישבנו בבר וציירת על פתק קטן את מבנה המוח שלך, וציינת אתגרים שקשורים בעיקר בניהול זמנים, וזרקת אותו אחר כך לפח. לא עשית מזה עניין. בזמנו הייתי תמימה מספיק לחשוב שנחירות הן הבעיה הכי רצינית בקשר שלנו.
ואז נגמר ״ירח הדבש״, והתחילו הבעיות. כמה שהקשר התחיל אינטנסיבי ואימפולסיבי, כך הייתה גם הפרידה. ואז כשחזרת באימפולסיביות גם לא שאלתי יותר מדי, או לפחות לא את השאלות הנכונות. לא הבנתי מה זה חוסר ויסות רגשי, ולמה מצבי הרוח והרגשות שלך משתנים כל כך מהר. ולמה כשדיברנו הרגשת שאני לא מבינה אותך, ונאטמת ולא נתת לי להכניס מילה, ואילו אני הרגשתי שאתה בכלל לא רואה אותי. ולמה כשהיית חוזר הביתה אחרי יום של התמודדויות בעבודה שהיה דורש את כל האנרגיות והריכוז שלך, והיית מנסה למצוא עוד קצת אנרגיות להיות גם בן זוג והייתי מתאכזבת ממך אז היית מרגיש שאתה נכשל, שהכל נשמט לך עוד שניה מהידיים, אז היית נשבר ומרחיק אותי ממך.
אמרת בזמנו שהבעיה שלך היא שאתה זוכר הכל. המוח המבריק אבל מורכב שלך סחב שנים של זיכרונות כואבים. התמודדויות קשות לבד, וחוסר יכולת להכיל אותן רגשית. אני לא ידעתי איך להיות שם בשבילך, ואתה לא ידעת איך להסביר ולאפשר לי. לא הבנתי עד כמה הפרעת הקשב שלך הקשתה עליך בחייך, ואיזה תפקיד משמעותי היא שיחקה בקשר בינינו.
רק אחרי הפרידה התחלתי לקרוא על הפרעת קשב ואז גם סוף סוף התחלתי להבין.
אז גם הבעיה שלי היא שאני זוכרת הכל. את התפוזים שהיית סוחט לי בבוקר, את השירים ששמת לי במקלחת כדי לגרום לי לחייך, את המבט המאושר בעיניך כשעברתי את המבחן, את ההומור והיצירתיות המופלאים שלך. אבל גם את הרגעים שהתהפכת, שנאטמת, שפתאום נהיית זר, שאי אפשר היה להגיע אליך, את הכאב ואת התסכול הגדול. את הפחד שהכל עומד להתרסק, ושאין לך שליטה על זה.
היום אני מבינה דברים שלא הבנתי קודם. אחרי עשרות אם לא מאות מאמרים שקראתי על הפרעת קשב רק אז התחלתי להבין מה קרה שם. לא סתם אומרים שידע זה כוח.
אותנו אולי כבר מאוחר להציל. אבל תציל את הקשר הבא שלך. תשתף אותה יותר בהפרעת קשב שלך. תסביר לה. תן לה לקרוא, להבין אותך. תכניס אותה לעולם של המוח המורכב והייחודי שלך.
וגם לזוגות האחרים ולקש״רים וקש״ריות שם בחוץ: אל תתעלמו מזה. תשתפו את בני הזוג שלכם. תספרו להם הכל. לכו לטיפול וייעוץ ביחד. תקחו אחריות.
הפרעת קשב יכולה אולי להרוס זוגיות, אבל יש דבר אחד שיכול להרוס בוודאות – ההתעלמות ממנה."