"הבן הגדול שלי כבר לא גר בבית, הוא לא מוצא את עצמו בשום מסגרת. הוא מאוד מוכשר אבל הדימוי העצמי שלו נמוך והוא בטוח שלא יצליח בשום דבר, וכאשר אני שומעת את ההערות הציניות בבית שלנו גם עכשיו, כשאני מחמיאה לאחיו הצעיר אני חוששת שהמציאות תחזור על עצמה." אמרה לי אימא לשני בנים, "אותן הערות שמנסות להמעיט מהמילים הטובות שאני אומרת לבן שלי על זה שעבר את הבחינה, על זה שבישל משהו חדש בבית, על זה שעזר לבן של השכנה. אני מאוד מתרגשת כשאני רואה את הילדים שלי מצליחים ואוהבת לשבח אותם על כך", "כשהוא הצליח לעבור את הבחינה הגדולה של סוף השנה. הייתי כל כך גאה בו, הוא ישב שבוע שלם ולמד המון כדי לעבור את הבחינה. כשהגיעו התוצאות והוא קיבל 75, כל כך שמחתי בשבילו שעבר ושלא יצטרך לחזור למועד ב'. קפצתי משמחה, שיבחתי אותו, הרגשתי איך אני שמחה בשבילו. רק אבא שלו ישב מהצד עם העיתון וחזר אחרי המילים שלי בקול לגלגני "באמת כל כך מוכשר, איזה מין ציון זה 75?" וחזר לעיתון. כשישבנו יחד לאכול ושוב שוחחנו על הבחינה, מצאתי לנכון שוב לשבח אותו על השקדנות שלו והמאמצים שהשקיע לקראת הבחינה ושוב אבא שלו זרק הערה צינית על החיזוקים שלי" אני לא זוכרת אפילו פעם ששיבחתי את אחד הילדים ולא שמעתי מיד הערה צינית מבעלי."
היא הוסיפה ואמרה – "מה הפלא שלילדים שלי יש דימוי עצמי נמוך? הם לא מאמינים בעצמם ותמיד חושבים שלא יצליחו, שהם לא יכולים. למרות כל הניסיונות שלי לשבח ולהעצים, מילה אחת עוקצנית שורפת את כל המילים הטובות ששפכתי רגע קודם."
היא הגיעה אליי מכיוון שלבן הגדול שלה יש כל כך הרבה קשיים והיא החליטה שהיא לא רוצה לחזור על הטעויות גם עם הבן הצעיר. להרגשתה הביקורת הקשה בבית היא חלק ממה שגורם לשני הבנים לדימוי עצמי נמוך.
מהי ביקורת? ביקורת היא הבעת דעה שלילית, הצבעה על ליקויים. כלומר, מראה מה לא בסדר. התוצאה של ביקורת יכולה להיות קשה ובולמת.
כשאנחנו רוצים לגדל ילד עם בטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה, חשוב מאוד –
1. לחבק הרבה.
2. לחזק אותו כבר מהדברים הקטנים ביותר כמו איסוף הקוביות לסלסלה.
3. לתמוך בו ברגעי משבר ולהראות לו שיש דרכים לפתרון.
4. לעשות אתו דברים שאנחנו בטוחים שהוא יצליח בהם. ככל שהוא יצליח בדברים שיעשה, כך הביטחון שלו ביכולותיו יגדל.
5. לתת לו משימות קטנות ולשבח אותו כאשר הוא מצליח.
6. לדבר בשפה חיובית ובונה.
חשוב שניתן לילד את כל התמיכה שבעולם, על מנת שיהיו לו הכוחות להאמין בעצמו ובמסוגלות שלו. "אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד ואני לא אהיה לבד" (מתוך הספר "חיבוק" של דוד גרוסמן ומיכל רובנר)

כל כך הרבה פעמים אני שומעת "אני לא יכולה לחיות איתו יותר" או "הפרעת הקשב שלו משגעת אותי", השבוע, לכבוד יום האהבה, אני בוחרת לשתף אתכם בסיפור אישי שכתבה לי בגילוי לב בחורה צעירה על זוגיות במחיצת אדם עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD:
"סיפרת לי על הפרעת הקשב שלך אחרי חודש של קשר רומנטי, האינטנסיבי ביותר בחיי. כבר חצי גרנו ביחד, והכרת לי את כל המשפחה והחברים. לא ידעתי בזמנו מה זה ״הייפר פוקוס״. ישבנו בבר וציירת על פתק קטן את מבנה המוח שלך, וציינת אתגרים שקשורים בעיקר בניהול זמנים, וזרקת אותו אחר כך לפח. לא עשית מזה עניין. בזמנו הייתי תמימה מספיק לחשוב שנחירות הן הבעיה הכי רצינית בקשר שלנו.
ואז נגמר ״ירח הדבש״, והתחילו הבעיות. כמה שהקשר התחיל אינטנסיבי ואימפולסיבי, כך הייתה גם הפרידה. ואז כשחזרת באימפולסיביות גם לא שאלתי יותר מדי, או לפחות לא את השאלות הנכונות. לא הבנתי מה זה חוסר ויסות רגשי, ולמה מצבי הרוח והרגשות שלך משתנים כל כך מהר. ולמה כשדיברנו הרגשת שאני לא מבינה אותך, ונאטמת ולא נתת לי להכניס מילה, ואילו אני הרגשתי שאתה בכלל לא רואה אותי. ולמה כשהיית חוזר הביתה אחרי יום של התמודדויות בעבודה שהיה דורש את כל האנרגיות והריכוז שלך, והיית מנסה למצוא עוד קצת אנרגיות להיות גם בן זוג והייתי מתאכזבת ממך אז היית מרגיש שאתה נכשל, שהכל נשמט לך עוד שניה מהידיים, אז היית נשבר ומרחיק אותי ממך.
אמרת בזמנו שהבעיה שלך היא שאתה זוכר הכל. המוח המבריק אבל מורכב שלך סחב שנים של זיכרונות כואבים. התמודדויות קשות לבד, וחוסר יכולת להכיל אותן רגשית. אני לא ידעתי איך להיות שם בשבילך, ואתה לא ידעת איך להסביר ולאפשר לי. לא הבנתי עד כמה הפרעת הקשב שלך הקשתה עליך בחייך, ואיזה תפקיד משמעותי היא שיחקה בקשר בינינו.
רק אחרי הפרידה התחלתי לקרוא על הפרעת קשב ואז גם סוף סוף התחלתי להבין.
אז גם הבעיה שלי היא שאני זוכרת הכל. את התפוזים שהיית סוחט לי בבוקר, את השירים ששמת לי במקלחת כדי לגרום לי לחייך, את המבט המאושר בעיניך כשעברתי את המבחן, את ההומור והיצירתיות המופלאים שלך. אבל גם את הרגעים שהתהפכת, שנאטמת, שפתאום נהיית זר, שאי אפשר היה להגיע אליך, את הכאב ואת התסכול הגדול. את הפחד שהכל עומד להתרסק, ושאין לך שליטה על זה.
היום אני מבינה דברים שלא הבנתי קודם. אחרי עשרות אם לא מאות מאמרים שקראתי על הפרעת קשב רק אז התחלתי להבין מה קרה שם. לא סתם אומרים שידע זה כוח.
אותנו אולי כבר מאוחר להציל. אבל תציל את הקשר הבא שלך. תשתף אותה יותר בהפרעת קשב שלך. תסביר לה. תן לה לקרוא, להבין אותך. תכניס אותה לעולם של המוח המורכב והייחודי שלך.
וגם לזוגות האחרים ולקש״רים וקש״ריות שם בחוץ: אל תתעלמו מזה. תשתפו את בני הזוג שלכם. תספרו להם הכל. לכו לטיפול וייעוץ ביחד. תקחו אחריות.
הפרעת קשב יכולה אולי להרוס זוגיות, אבל יש דבר אחד שיכול להרוס בוודאות – ההתעלמות ממנה."

"אני זוכרת את עצמי כילדה, לא מצליחה לקום בבוקר. את הכעס של אמא שלי, את המאבק על השמיכה – אמא מזיזה אותה ואני מתחבאת חזרה מתחתיה, היתה שופכת עליי מים, מדגדגת לי את הרגליים, שמה שקית של קרח על כפות הרגליים, היא היתה מדליקה רדיו בקולי קולות, משמיעה לי מוסיקה שלא אהבתי, פותחת את התריסים ועוד אינסוף זכרונות מציקים של השכמה ועדיין, זה לא גרם לי לקום. ביאושה היא היתה מצהירה שהיא לא תעיר אותי יותר, שאין לה כח למלחמות האלה כל בוקר, שקשה לה להתחיל את היום בכעס. היא לא הבינה למה אני לא יכולה להיות כמוה, כמו האחים שלי, כמו אבא שלי, הם פשוט שמו שעון וקמו. למה אני לא מצליחה לעשות דבר כל כך פשוט כמו לקום. אני זוכרת את ה"שיחות" האלה עם אמא שלי, שהיא היתה מתלוננת על הקושי שלה ולא היתה פנויה להבין למה אני לא מסוגלת לבצע את הפעולה הפשוטה בעיניה של לקום מהמיטה, היא פשוט לא הבינה כי לה אין בעיה לקום בבוקר. וכך היתה ממשיכה להעיר אותי בכעס, ברעש, עם המון לחץ "קדימה קדימה לקום".. הרבה פעמים פשוט לא יכולתי לקום לביה"ס, הייתי נשארת מתחת לשמיכות, בוכה מהתסכול, הרגשתי שלא מבינים אותי, שאין לי כח ושום רצון לצאת ולהתמודד. אף אחד לא הבין אותי!"
זה קורה לא פעם, שאנחנו מטפלים בתוצאה ולא מנסים לחשוב מה הן הסיבות להתנהגות מסוימת. בשיחות שלנו עם הילדים חשוב שנשמע מה שיש להם להגיד ולא נתעצבן ונתבצר בקשיים שלנו. כשהילדים ירגישו שאנחנו רוצים באמת להבין, הם ישתפו אותנו.
בשיחה איתם חשוב שנשאל ביחד שאלות ונברר מדוע קשה להם לקום בבוקר –
האם זה קשור לביה"ס ? האם זה קשור לבעיה עם החברים ? עם המורים ? עם המטלות שנתנו בכיתה ? ואולי יש להם קושי בשינה עצמה, לעתים ילדים לא ישנים טוב ואנחנו בכלל לא מודעים לכך. האם הם הולכים לישון בזמן ? האם הם זקוקים ליותר זמן שינה ? האם חם או קר להם ? האם יש רהיט או צעצוע שנראה מפחיד בלילה ?
לקשיים בקימה בבוקר יש לא מעט פתרונות –
1. השכיבו את הילדים עם תריסים פתוחים, שהשמש תכנס לחדר כבר עם זריחתה.
2. בנו את ההשכמה בהדרגתיות ואל תצפו להשכמה מיידית. עשו זאת בכמה שלבים – קודם העירו בעדינות, אחרי מעט זמן חזרו והורידו את השמיכה, שימו מוסיקה ובפעם השלישית אל תעזבו את החדר עד להשכמה המלאה.
3. תמיד עוזר ריח של תבשיל חם שאהוב על הילדים.
4. ילדים שאוהבים לשתות שתיה חמה, אל תפחדו להביא להם את המשקה למיטה, להפוך את ההשכמה לרגע של פינוק, שייזכר כחוויה נעימה.
5. למדו את הילדים המתקשים, להתעורר בעזרת הצלצולים האהובים עליהם וכך גם תעבירו אליהם את האחריות להשכמה.
6. הפכו את ההשכמה למשימה שהם צריכים לנצח אותה, צרו אצלם מוטיבציה ואתגרו אותם.
הפתרון היעיל ביותר הוא ליצור הרגל של השכמה בשעה קבועה, צריך לגרום לכך שהשעון הביולוגי של הקימה יהיה שעון אוטומטי וכך הגוף יתעורר ויאפשר לילדים לקום, ללמד את הילדים שגרה קבועה, כל יום יש להם תכנית בבוקר מהרגע שהם קמים, כך יהיה להם קל יותר להתחיל את היום.
רק אם נשוחח על זה, מתוך ניסיון אמתי לנסות ולהבין מה מפריע לילדים, רק אז נוכל לעזור להם להתמודד באמת עם הקושי ולהגיע ביחד אל הפתרונות.

"בטח היה גנב בבית. אחרת איך אפשר להסביר את כל הארונות הפתוחים, המגירות שאינן סגורות והבגדים הפזורים על הרצפה מבלי שלאיש אכפת?
"כן, זו קבלת הפנים הקבועה שלי כל יום כשאני חוזרת מהעבודה. אני יוצאת בבוקר כשהבית מתוקתק. הכל במקום, במגירות ועל המדפים. אפילו במקרר ארוחת הצהרים מדוגמת עם פתקים והפירות חתוכים, כמעט כמו משלוחי הפירות המדהימים. כן, אני משקיעה.

"אבל כשאני חוזרת הביתה, בסך הכל שעתיים לאחר שהחבר'ה שלי מגיעים מבית הספר, אין זכר לסדר המופתי שבעלי ואני השארנו אחרינו. התיקים זרוקים בכניסה, ובכל מקום סימני דרך כמו חולצה, נעל ומחברת.

"אין לי כוח יותר, בא לי להישבר ולומר: 'די. אני לא מסדרת יותר, שיהיה בלגן', ואז אני אזרוק להם את הדברים לפח. מספיק! כמה אפשר לרוץ אחריהם ולסדר? אני מרגישה כמו משרתת.

"באמת, כמה אפשר לראות את הבגדים הנקיים על הרצפה, והדלתות הפתוחות האלו? הם מתחילים פעולה ולא מסיימים אותה. מה לעשות? זהו, די. נשברתי".

כך הסבירה אם מותשת באחד מהמפגשים השבועיים, כשהייאוש נשמע בקולה. שאלתי אותה מה עזר לה ללמוד להרגיל את עצמה לסדר את הבית לפני שהיא יוצאת. היא סיפרה כי יצרה מעין "רוטינה", שבה היא מתנהלת כל יום.

חשבנו ביחד כיצד אפשר, בשיתוף הילדים, לבנות את המסלול שלהם ביעילות רבה יותר.

דיברנו על כך שהם מאוד אוהבים להשליך הכל על הרצפה, והבנו שחשוב לתת להם מקום אחד שבו הם יוכלו לזרוק את הבגדים. כלומר, פינה בחדר שלהם, ויתר החלל יהיה מסודר.

קבענו גם כי פעם בשבוע יש להכין את החדר עם הילדים לקראת המנקה, וככל שהם יתרגלו לחיות בחלל מסודר, הם פחות יאהבו את הבלגן.

ומה באשר לשאר חלקי ומתקני הבית? החלטנו שגם בהם יהיו "מסלולים קבועים" או "רוטינות" של סדר. כך, למשל, הוצאת כוס מהארון? סגור את הדלת.

הוצאת מזלג מהמגירה? סגור אותה. לקחת עגבנייה מהמקרר? סגור את המגירה כדי שגם דלת המקרר תיסגר.

החלטנו שהופכים את הסדר בבית לאורח חיים, והתפקיד שלנו ההורים הוא לתת ניקוד כל יום על אופן הביצוע ולקבוע רף אליו צריכים להגיע.

כמו כן, יש לעשות פעילות משפחתית בבית שהילדים אוהבים, כמו בישול משותף, צפייה בסרט, הזמנת פיצה ועוד.

חברים, נסו את זה – זה מצליח ובגדול!