מרגיז לגלות כל פעם מחדש, שבוע לפני תחילת שנת הלימודים, שבשם הפופוליזם מתפרסם מחקר "כאילו חדש" או סרטון "משכנע", או שמישהו מחליט לגלות "את כל האמת" על הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD.
כי פעם אחר פעם אנחנו רואים ש"כל האמת" היא רק הדעה שלו, שאינה מבוססת מחקרית, שלא עמדה בשום קריטריונים או סף מקצועי, והמחקרים "החדשים" הם בדרך כלל כותרת שיצאה מהקשרה. מידי שנה, לקראת פתיחת שנת הלימודים אנחנו נחשפים לכתבות מטעות ולפרסומים שגויים של אנשים שיש להם מה להרוויח. שימו לב למי אתם מקשיבים, בדקו כל דעה וכל המלצה. הקפידו על אנשי המקצוע שאתם פונים אליהם.
מקריאת המאמרים שהתפרסמו השבוע בעיתונות, ברור לגמרי שהכותבים לא טרחו לעשות תחקיר אמתי ולמערכות העיתונים בהם התפרסמו הדברים – באמת שלא אכפת, כי העובדה היא שהפרעת קשב היא הפרעה נוירו- ביולוגית התפתחותית ושיש לטפל בה כבכל הפרעה רפואית אחרת.
הכותבים התייחסו בזלזול להפרעה ולאנשים המתמודדים איתה והאשימו את ההורים שנותנים טיפול תרופתי לילדיהם כהורים הישגיים המחפשים קיצורי דרך.
בעשרות שנות עבודתי פגשתי מאות ואולי אפילו אלפי משפחות ונחשפתי לקשיים הגדולים של גידול ילד עם הפרעת קשב. ראיתי הורים רבים שנמנעו תקופה ארוכה מלתת לילדיהם טיפול תרופתי בגלל הפרסומים השגויים שנחשפו אליהם ודעת הקהל הביקורתית, הורים שרק כשהבינו שלילד שלהם רע למרות כל המאמצים והטיפולים האחרים שהם רוכשים (בדרך כלל בעלויות מטורפות) החליטו לנסות את הטיפול התרופתי והבינו, שהפרעת קשב היא הפרעה נירו-ביולוגית ולכן לטיפול התרופתי חשיבות רבה והוא חלק, לעיתים הכרחי בטיפול.
אבל חשוב לזכור שהטיפול התרופתי הוא רק חלק מהטיפול בהפרעת קשב, וכי הטיפול המומלץ בהפרעת קשב הוא מורכב ותמיד יכלול גורמים נוספים: טיפול התנהגותי, הדרכת הורים, הדרכת בית הספר והדרכה של האדם עצמו.
אנחנו, בעמותת "קווים ומחשבות", פועלים לאורך השנה כולה לקדם ידע ומודעות בקרב אנשים עם הפרעת קשב, בקרב אנשי חינוך והוראה ובקרב מטפלים ואנשי מקצוע בתחום.
אנחנו ממליצים על אנשי מקצוע השייכים לקופות החולים או למרפאות הציבוריות, כך שיש מי שבודק את הכשרתם ועוקב אחר הדרך שבה הם מטפלים.
אתם מוזמנים לשאול שאלות ולקרוא חומרים באתר האינטרנט שלנו ובעמוד הפייסבוק של העמותה, כי ידע הוא כוח ואל תתנו לאף אחד לבלבל אתכם ולגרום לכם לסטות מהדרך שמתאימה לכם.

"הסתכלתי על הגור הקטן, שסיים את הגן לפני חודשיים בסך הכל, ועוד רגע עולה לכיתה א'.
במהלך החופשה הוא כאילו בגר. אוצר המילים שלו גדל, הבקשות שלו הפכו מדויקות יותר, הוא משחק משחקים אחרים, מבקש ספרים שונים. הוא מלא בסקרנות וכל הזמן מצייר, בונה, מרכיב, מדביק, מבריג, ממש טועם מכל הבא ליד. בקיצור, הגור כבר בן אדם.
ההתרגשות שלו לקראת בית הספר בשיאה, הוא כבר לא יכול לחכות יותר ומחכה לגלות עולמות חדשים, מרתקים ומאתגרים, ואני חושבת לעצמי: הנה זה עוד מעט קורה, ומפחדת שזה ייגמר לו, ייעלם. אני חוששת שהמסגרת המחייבת של בית הספר תגרום לו לאבד את זה.
אני חושבת לעצמי: מה אנחנו ההורים צריכים לעשות כדי שזה יישאר, שהילד שלנו יידע גם ליהנות מהלמידה בכתה, להיות מאושר, לגלות עולם חדש, ובכל זאת לדעת להסתדר גם במסגרת של גבולות. עלינו האחריות לעזור לו להתמודד עם מסגרות."
אז מה אנחנו יכולים לעשות לקראת בית הספר???
קודם כל נהיה רגועים ונשדר את הרוגע הזה לילד.
ככל שאנחנו מתרגשים ומספרים לכולם, גם הילדים מתרגשים יותר ויותר. ההתרגשות הזו עלולה לגרום להם להרגיש חוסר ביטחון, כי הכל חדש עבורם: המורה, הכיתה, המקום, סדר היום והמון חברים חדשים.
נגייס עזרה מסביב. נגייס את האחים הגדולים שיספרו לאחיהם הצעיר חוויות טובות שהיו להם בימים הראשונים בכיתה א' – דברים מצחיקים, חיוביים ומעניינים שקרו להם, כך שהילדים ירגישו יותר בטוחים בימים הראשונים.
נפגיש ילדים מאותה כיתה עם הילד שלנו.
כך יהיה לכולם קל יותר, אולי אחד מהם יהפוך להיות חבר טוב אפילו עוד לפני שיתחילו ללמוד.
נהיה קשובים יותר.
ככל שיתקרב היום הראשון בכיתה א', הילדים שלנו יהיו יותר נרגשים, יהיו להם המון שאלות. מאוד חשוב שנהיה זמינים עבורם וניתן להם תשובות. נפנה כמה שיותר זמן לשאלות שמטרידות אותם: זמן אמיתי: בלי טלפונים ניידים ועיסוקים אחרים.
לילדים קשה מאוד להתחיל ולשתף ובטח לא בזמן שאנחנו עסוקים במשהו אחר.
כשהילדים במצב כזה של מתח וחששות, הם מאוד זקוקים לחיבוק שלנו, תנו להם כמה שיותר, אפילו תושיבו אותם עליכם או תנו להם שעה אישית של תשומת לב… תזכרו שלמרות שהילד שלכם עולה לכיתה א' והוא כבר "ממש גדול", הוא זקוק לחיבוק כדי שיהיה לו קל יותר לשאול את השאלות שמטרידות אותו.
נעשה איתם סיור היכרות בבית הספר ובסביבתו.
נלמד ביחד את המסלול הכי נוח להגיע לבית הספר, נערוך סיור בבית הספר – בחדרי הכיתות, בחדר המורים ובשירותים. נראה איפה נמצאות ברזיות המים בחצר, נראה את מגרש המשחקים – כך הסביבה כבר לא תהיה זרה לגמרי, והילד ירגיש שייך יותר. אם ניתן ללכת אפילו פעם נוספת ולקחת אתכם כדור או כל משחק אחר ולהעניק להם ביטחון והיכרות עם הסביבה החדשה.
נתרגל איתם ישיבה בכיתה על ידי משחקים שקטים.
נשחק ביחד בכל מיני משחקי קופסא/קלפים. כך נלמד אותם לשבת הרבה זמן ולהתעסק בדבר אחד, שיתרגלו לישיבה ממושכת כמו בכיתה. מומלץ גם ללמד אותם לקרוא שעון ולקבל תחושה של זמן.

"אתמול בארוחת הערב הכול התפוצץ. זה התחיל כמו כל ערב, השיחה היתה נעימה, האוכל היה טעים, צחקנו והאווירה הייתה טובה, עד שבתום לב שאלתי את הגדול אם הוא כבר יודע מי עובר אתו לחטיבה. הוא הסתכל עליי בעיניים זועמות ואמר לי שהוא יידע הכל אחרי ה-1 בספטמבר. מאותו רגע הרגשתי איך הוא היה עצבני ומתוח וברגע שהקטן אמר משהו לא במקום, הוא התעצבן עליו, צעק וקם מהשולחן והלך בכעס. הקטן התחיל לבכות וגם קם והלך ונשארנו עם האמצעי, בלי להבין איך ברגע אחד הכל התפוצץ.
השנה כולם אצלנו במעברים – הקטן עולה לכתה א', השני מחליף מורה, השלישי נכנס לחטיבה. כולם בהתרגשות עצומה, אנחנו כבר מתחילים להרגיש את החששות והפחדים של כל אחד ואחד מהם. קושי להירדם בלילה, המון שאלות, התלבטויות – כל הבית במתח, כל פעם מישהו אחר מתפוצץ, מאבד את הסבלנות.
לנו, מאוד קשה לנו להיות שם בשביל הילדים, גם אנחנו במתח – רוצים כבר לראות שכולם מצאו את מקומם במקומות החדשים. כל אי-הודאות משגע את כל הבית".
מעברים גורמים לאי שקט, התרגשות, פחד. התגובות מועצמות לא תמיד תואמות את הסיבה, הכל נפיץ, מקפיץ. הסיבה לכל זה היא חוסר הודאות מהשינוי המתקרב. מעבר לכתה חדשה, סביבה חדשה, בי"ס חדש זו קרקע שלא בטוחים בה, כולם נורא מתרגשים, השאלות – מי תהיה המורה, איך היא תהיה, מי יהיו החברים, מה יהיה המקום שלי בכתה, בין החברים החדשים. התפקיד שלנו כהורים, הוא לעזור ככל יכולתנו בפיזור הערפל.
1. תתרגשו, אבל במידה – ככל שאנחנו מתרגשים ומספרים לכולם, כך גם הילדים מתרגשים יותר ויותר. ההתרגשות הזו גורמת להם תחושתה של חוסר בטחון, כי הכול חדש עבורם.
2. דברו, אבל פחות – עשו דברים שבאמצעותם הילדים ירגישו בטוחים יותר ומוכנים יותר. למשל, דברו על חוויות טובות שהיו לאחים בימים הראשונים שלהם בכתה א', או מהיכרות עם מורים שונים – דברים מצחיקים, חיוביים, מעניינים שקרו להם.
3. פנו זמן והיו קשובים – הקשיבו לחששות, היו אמפתיים. יש לילדים המון שאלות והם זקוקים לתשובות כדי שיוכלו להסתגל למצב החדש ולמקום החדש.
כשאתם אתם, היו זמינים עבורם – ללא שיחות טלפון, בלי לבשל ולנקות תוך כדי שיחה. זכרו שקשה להם מאוד להתחיל ולשתף ובטח לא בזמן שאתם עסוקים בעניינים אחרים. הצעירים שבחבורה גם ישמחו מאוד אם תשבו אתם ותחבקו אותם תוך כדי השיחה, כדי שיהיה להם קל יותר לשאול את השאלות שמטרידות אותם.
4. קחו אותם לסיור מקדים בביה"ס – הכירו להם את הדרך לביה"ס, חדרי הכיתות, חדר המורים, השירותים, ברזיות המים, מגרש המשחקים כדי שיכירו וכך ירגישו כבר יותר שייכים.
5. בררו בין השכנים החדשים אם יש ילדים בגילאי הילדים – תפגישו ביניהם. כך יהיה לכולם קל יותר. אולי אחד מהם יהפוך להיות חבר טוב עוד לפני שיתחילו ללמוד.
אל תשכחו – הילדים מתחילים דרך חדשה, הם צריכים הרבה כלים ושעות אימון. תהיו שם בשבילם ועזרו להם, ועל הדרך תעזרו גם לעצמכם.

למה בכלל לצאת לטיול אני כבר רואה את הפרצופים של הילדים ומבינה שאנחנו עוד נשלם מחירים
אבל באמת כל כך חשוב לטייל . טיול משפחתי זו הזדמנות לא רק לפגוש את הטבע אלא לנשום ריחות ולראות צבעים אלא גם להיות יחד כמשפחה.
אפשר להתייחס לטיול כעוד דרך "להעביר עוד יום " בחופש המעצבן או כהזדמנות לחוויה משפחתית מחזקת מעשירה מלמדת מרגיעה אבל יכול מאוד להיות שגם לא !
המפתח לטיול נכון הוא התכנון וההתארגנות שלנו המבוגרים.
בחרתי עבורכם מספר שאלות שיעזרו לכם לתכנן אותו נכון יותר :-
מי מחליט ?- אתם! החלטתם שאתם רוצים לטייל אז אל תתרגשו מהפרצופים ,הבכיות והתלונות שהם יעשו ישמיעו יתנו לכם להבין שהם בעצם לא רוצים לצאת מאזור הנוחות שלהם שהוא גם משופע במסכים (מכשירים ניידים, מחשבים,טלבזיות…)תזכרו שהחלטתם ויוצאים.
לאן ניסע?- נבחר אזור שמתאים לנו לטייל מבחינת מרחק עניין ואז נשתף אותם ביחד נבקש ממר גוגל המלצות ומידע על המקום
מה לעשות?- בכל אזור יש מגוון של פסטיבלים אטרקציות מיוחדות פעילויות מעניינות
תבדקו מה מכל המגוון העשיר מתאים למשפחה שלכם, בדקו לאלו מהפעילויות יש לכם שוברי הנחה והזמינו מראש או קחו את הכרטיס האשראי הנכון או כרטיס החבר המתאים
כמה?
כמה פעילויות אל תגזימו אין צורך להיות גם בפארק המוטורי וגם במוזיאון וגם בגן החיות מינון נכון ייתן את המענה המתאים וישאיר אותם עם טעם של עוד
איך ?-רשמו לפניכם את המסלול שתכננתם ואת שעות הפעילות של האתר שאתם רוצים לבקר בו וודאו את שעות הפתיחה ושעות הסגירה הכי מעצבן זה להגיע למקום סגור או שיש לנו רק עשר דקות להיות בו ארגון נכון של לוח הזמנים יכל למנוע הרבה מאוד עצבים התפרצויות ובכי ותזכורות כל החיים למה אני לא רוצה יותר לצאת לטיול כשהיינו…
הכינו ביחד לוח זמנים לטיול –אמנם זהו לוח זמנים שיהיה פתוח לשינויים אבל חשוב שהילדים ידעו לאן נוסעים ? מתי מתכננים עצירה? מה עושים כשמגיעים?
תכנון נכון ייתן תחושה של בטחון ורוגע אך השאירו מקום לספונטניות ראינו שלט של מקום שלא ידענו עליו נלך ונחקור אותו פתאום נגלה פעילות מעניינת
אוכל,אוכל- נושא שחייב להיות מטופל לפני שאנחנו יוצאים האם נאכל במסעדה ובמידה והחלטנו שלא אז לא ! אל תתנו לעצמכם להיגרר לתחנונים ולמניפולציות
ארגנו את האוכל מראש וכך תמנעו מעצמכם את הויכוחים
כדי שהטיול יהיה באמת מהנה יש להתכונן ולתכנן. על מנת לצמצם למינימום את נקודות החיכוך.
להוביל ולא להיגרר. ליזום ולקבל החלטות הוריות – זה המפתח ליצירת חוויה בלתי נשכחת ומהנה.

בוקר, צריך לקום, אני מחליטה ללבוש היום את החולצה הכחולה עם הצווארון הסיני, בניתי עליה עוד מהלילה, היא ממש מתאימה לי לישיבה הבוקר.
…אבל איפה הנחתי אותה בפעם האחרונה ? היא לא תלויה בארון, לא על הכסא שבחדר, גם לא בכביסה, גם לא ב"ארון החיצוני".. אבל אני זוכרת שכשהורדתי אותה מהחבל שלשום, לקחתי אותה ישר לחדר כדי שלא תתקמט… אני פותחת את הארון, הכל נופל ממנו, החולצות מגולגלות ומקומטות, התיק מהטיול נופל מלמעלה ואיתו הפירורים שהיו בתוכו ורק החולצה הכחולה – איננה.
הלחץ עולה, עוד חצי שעה אני צריכה לצאת מהבית. עולה בי המחשבה – אז תקחי אחרת, ואני? אני נעולה על החולצה הכחולה והיא, נעלמה.
דמיינו את הסיטואציה, זה חומר מצוין למופע סטנד אפ, אבל בשבילי אלו החיים וזה ממש לא מצחיק אותי. הלחץ הזה שאני נכנסת אליו כל פעם מחדש, הוא נוראי, הוא מקשה ומכאיב עד בכי. אחרי סיטואציית לחץ כזו, כל היום שלי מתחיל ברגל שמאל ואני בלחץ מהבוקר ועד שהיום נגמר.
הכל בעצם התחיל כי "אין לי מקום בארון" !! כי ארון הבגדים שלי מזמן שכח את תפקידו, והפך להיות למחסן של כל הדברים שאני רוצה לשמור ואז הוא מתפוצץ ואין מקום להניח, אין מקום לתלות, הכל נופל ומתקמט ומבולגן. ואז כשאני רוצה למצוא בגד, אני לא מוצאת אותו כי אין לו באמת מקום.
היינו רוצים שהארון שלנו יהיה כל כך יפה, מסודר, לפי צבעים וגדלים, רק פריט אחד על קולב, מגירה לגרביים, מגירה לכל מיני קשקושים. אבל הוא הופך הרבה פעמים למחסן של דברים נוספים כמו ספרים, קופסאות אחסון, ממתקים שקבלנו ושמרנו לעצמנו, קרמים, ילקוט ישן, ילקוט חדש, מחברות, אוספים.. הכל בארון.
אז מה אנחנו עושים ? יוצרים ארון חיצוני.
מה זה ארון חיצוני ? זו המצאת המאה – זו הרחבה של ארון הבגדים. היא לא מצריכה מאתנו התמודדות עם הסדר בארון, אלא נותנת לנו פתרון רגעי לבעיה מתמשכת, במקום להתמודד אנחנו מוצאים פתרונות יצירתיים.
נחזור לארון החיצוני. הוא לא סתם ארון, הוא גם נייד – לפעמים הוא על הכסא, לפעמים על השולחן, לפעמים על קולב התלייה שבחדר, לפעמים בסלסלת הכביסה, כי "אין" לנו מקום בארון. בעצם, במקום להתמודד עם סידור הארון, אנחנו "מרחיבים" אותו. יוצרים פתרון עוקף רק כדי שלא נצטרך להתמודד עם הסדר.
אני יודעת שכל הפתרונות שהמצאתי הם התכחשות לקושי האמיתי שלי, הקושי בהתארגנות ובסדר. כשאני אומרת "נח לי ככה", "אני תמיד מוצאת בסוף את מה שחיפשתי" – אלו התירוצים שלי ועם זה אני רוצה ללמוד להתמודד. לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל הילדים שלי.
אנחנו חייבים לעשות סדר בארון שלנו. אנחנו יודעים הכי טוב איך לסדר אותו (טיפים נוספים נמצא באינטרנט בימים אלו), נשים הצידה את כל התירוצים, נקצה זמן ונתמודד.
סדר קל!