הרשמה לכנס השנתי ה -9 – עמותת קווים ומחשבות
כתיבת תגובה
ארכיון פוסטים מאת: מאיה
יום העצמאות
"נמאס לי לנהל אותו. בקושי אני מנהלת את עצמי.
הוא לא זוכר מה הוא צריך לעשות, הוא לא מאורגן, מתחיל דברים ולא מסיים, תמיד יש אצלו בלאגן בחדר, בשולחן, הבאלגן שלו גולש לכל פינה בבית, משאיר מגירות וארונות פתוחים, כל היום אני צריכה ללכת אחריו ולהזכיר לו, לסדר אחריו, לסגור אחריו, לנקות אחריו.
אני כבר לא יכולה לסבול את זה!"
אז יש לזה שם –קוראים לזה "תפקודים ניהוליים" executive functions
תפקודים ניהוליים מהווים את מרכז הפיקוד של המוח, המנצח של התזמורת, הם החלק שאחראי על יכולת הביצוע שלנו. בין היתר התפקודים הניהוליים עוזרים לנו:
להפריד בין עיקר ותפל
לזכור מה צריך או רצינו לעשות
לקבוע מטרות ו"להתניע" את עצמנו לבצע את מה שנחוץ
לעקוב אחרי אופן ההתנהלות של מטלות
לדחות הסחות דעת כדי שנוכל לבצע משימות עד הסוף
לדחות סיפוקים שעולים תוך כדי….
אלה הם רק חלק מהתפקודים הניהוליים הרבים שקיימים.
הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD שהיא הפרעה נוירו-ביולוגית התפתחותית, שזה אומר שהיא ממש הפרעה בפעילות הנוירולוגית במוח (רמה נמוכה בחומר כימי שנקרא דופמין), באה לידי ביטוי בעיקר כהפרעה או פגיעה בתפקודים הניהוליים, בחלק מהם או בכולם. וזו הסיבה שההפרעה הזו כל כך מתעתעת, כי אצל כל אחד היא נראית ומתבטאת בצורה שונה.
בכל מקרה, התוצאה היא שאנשים (ילדים או מבוגרים) עם הפרעת קשב, אינם מצליחים לנהל את עצמם בצורה יעילה.
כשאדם אינו מצליח לנהל את עצמו קורים שני דברים או שהוא נמנע מלעשות את הדברים שקשה לו לבצע ולאט לאט הוא מגיע למצב של חוסר תפקוד או שהוא מתחיל לחפש אסטרטגיות פעולה חדשות – מעין "קביים" שיעקפו את הקושי ויעזרו לו להתנהל .
הורים לילדים עם הפרעת קשב שלרובם יש הפרעת קשב בעצמם, צריכים לעזור לילדים שלהם להתנהל וכאן אנו רואים פרשנות מעניינת לעזרה:
הורים שמתפקדים עבור ילדיהם באופן פעיל, עושים במקומם – מכניסים להם ציוד לילקוט, מכינים מערכת, מסדרים להם את החדר, מזכירים להם כל הזמן לגבי לוחות הזמנים, קובעים מה מותר ומה אסור, כמה זמן, איזה משחקי מחשב, עם מי מהחברים… וכו'.
הורים שאומרים שישבור את הראש, מתישהו הוא ילמד, הוא ילמד בדרך הקשה, ניתן לו להיכשל עד שיבין איך צריך להתנהל, הוא חייב להתגלח על הזקן של עצמו או אין לי כוח, אני מיואש ממנו, אין לו תקווה.
אלו הן שתי דרכים קיצוניות ביותר והתשובה היא כמו תמיד באמצע.
התפקיד שלנו כהורים הוא להיות מאמנים ולא שחקן מחליף במגרש של החיים.
אז איך תנהגו כהורים מאמנים?
במקום לסדר את הילקוט של הילד, תהיו לצידו כשהוא מסדר בעצמו את הילקוט שלו. למדו אותו את השלבים, את הדרך. עשו זאת דרך שאילת שאלות, בעזרת השאלות הוא ילמד לפרק כל משימה גדולה או קטנה לשלבים ממנה היא מורכבת.
בהמשך הוא ילמד לשאול את עצמו שאלות, בהתחלה נאפשר לו לשאול את עצמו שאלות בנוכחותנו, לאט לאט הוא יעשה את זה גם כשלא נהיה לצידו.
בכל בעיה שעולה אצלנו– נראה, נדבר, נדגים, נסביר כמודל איך להתמודד עם פתירת בעיות שונות וגם כאלה שקשורות לניהול ארגון זמן.
התמודדות לאורך זמן, בניית אורח חיים, זוהי עבודה משמעותית של נתינת כלים אמיתית, של ליווי ומנהיגות הורית.
אנחנו לא נעשה במקומך כי קשה לך, כמו שהמאמן במגרש הכדורגל לא עולה למגרש במקום השחקנים, כשנהיה קשה.
הוא מוציא את השחקנים לטיים אאוט ומנחה אותם ושולח אותם חזרה לשחק במגרש בעצמם.
כך אנחנו צריכים לפעול עם ילדים שיש להם הפרעת קשב, כמאמנים.
כך נהפוך אותם לעצמאים ובטוחים יותר, כי ככל שאדם צובר הצלחות, ככל שאדם לומד להתנהל טוב יותר, הוא בטוח בעצמו, חוויית המסוגלות שלו גדלה והוא מרגיש עצמאי – זוהי הדרך לפתח עצמאות.
חג עצמאות שמח!
מי זוכר?
לפני כמה שנים הגורל זימן לי פגישה מאוד מיוחדת, עם אחות שכולה לחייל שנפל במלחמת יום כיפור ב-1973.
כן חברים, 48 שנה עברו מאז שהיא פתחה את הדלת באחת בלילה, והייתה רק בת 17.
היא עוד לא הבינה כמה שחייה הולכים להשתנות.
ה"שבעה" המבלבלת עם החברים שלו מהיחידה, מצד אחד סיפרו סיפורים ומצד שני החיים נמשכים – כולם צעירים ויפים ושמחים, אבל רגע…אחיה נהרג.
חזרה לביה"ס, כל החברים מסתכלים, איך נראית אחות שאיבדה אח? וכולם נוגעים, לא נוגעים, פוחדים להתקרב.
אח"כ הגיע הצבא, הכי רצתה להתגייס ליחידה של אחיה, חשבה ששם תהיה הכי קרובה אליו, ששם תשמע עוד סיפורים.
אבל שם כבר היו חיילים צעירים, אחרים, שלא הכירו את אחיה ואיש לא התעניין בסיפור האישי שלה. כשהגיע לאוניברסיטה, רצתה לספר שהיה לה אח, אבל את מי זה עניין?
ברבות הימים הפכה למורה. בטקס יום הזיכרון בביה"ס שבו לימדה, הרגישה שאין חיבור בין תוכן הטקס למשמעות יום הזיכרון עבורה ואז הבינה שכדי להעביר את המסרים, צריך לדבר אותם ולא עליהם.
היא התחילה לדבר עם התלמידים שלה.
כשהיא הפכה לאמא, היה לה מאוד חשוב שהילדים שלה ידעו שהיה לה אח ושהם יכירו אותו מעבר ליום הזיכרון או יום השנה.
כמשפחה הם נוהגים לבקר בבית הקברות, לשבת שם, לדבר ולשתף את אחיה בחייהם. להמשיך ולחבר את דמותו לחיים שלהם.
שאלתי אותה בפגישה שלנו, מעבר לאובדן האישי שלך, עם מה קשה לך ביותר?
היא ענתה לי שהתחושה שלה היא שנפילת אחיה, היא לא האובדן האישי שלה אלא של המדינה כולה.
כי הרי הוא נפל למען המדינה.
אבל בתחושה שלה ביום הזיכרון, למרות כל הטקסים והשירים העצובים והאווירה. כשהיא הולכת לקנות את הפרחים והנרות להניח על קברו, מסביבה אנשים מדברים על המנגל של יום העצמאות, איפה יחגגו את העצמאות.
למעשה, ההתמודדות ביום הזה, למרות שהיא ממלכתית, היא בסופו של דבר כמו תמיד, בעיקר שלה ומי שלא חווה באופן אישי את השכול, לא באמת עוצר ביום הזה.
נכון שכך הם חיינו, עצב ושמחה.
אבל היא היתה רוצה שיתנו יותר מקום לכאב האישי של האנשים ולתחושת האובדן שלהם. היא היתה רוצה שהילדים יבינו מה באמת קרה.
שהספורים יהיו חלק מחייהם וכך הם יכבדו את השכול גם אם זה לא חלק ממשפחתם או אובדנם האישי.
איך מעבירים את המסר ?
קודם כל בדוגמה אישית.
המדינה קבעה חוקים לערב יום הזיכרון, כדי שנשמור עליהם והם ישמרו עלינו (סגירת עסקים, אווירה שקטה ברדיו).
השאלה היא איך אנחנו כהורים נתייחס לחוקים הללו, איך אנחנו נכבד אותם, איך אנחנו נעביר את המסרים הללו אנחנו ההורים.
אם אני כהורה אפלוט "אוף, אין לי חלב היום בגלל שהחנויות נסגרו מוקדם בגלל יום הזכרון", זה מה שהילדים יקלטו, מסר של זלזול וחוסר הערכה.
שלא לדבר על כך שזה הופך את החיים שלי ללא נוחים בגלל ה"דבר הזה".
המסרים יעברו אל הילדים באמצעות שיתוף בסיפורים אישיים כדי לעורר הבנה וקבלה. רק כך הם יוכלו לכבד ולהבין את משמעות היום.
חשוב שיבינו שעבור המשפחות השכולות אין יום זיכרון אחד, אלא הם חיים כל יום עם הזיכרון.
אם לפחות ביום הזיכרון, המשפחות השכולות ירגישו שעם ישראל מפנה את עצמו ומתייחס לזיכרון – תחושת הביחד שלהם תתעצם והתחושה הזו תלווה ותחזק אותם במשך כל השנה.
"היא לקחה לי"
אנחנו לא מסוגלים יותר לשמוע את הצרחות האלה בבית – היא לקחה לי, תורידי כבר, אני אקרע לך את הבגדים, למה את נכנסת לי לחדר, אמא תנעלי לי את החדר, אני רוצה מפתחות שהיא לא תיכנס לי, אני לא רוצה לדבר איתה יותר, היא לא מכבדת את הפרטיות שלי, לא מעניין אותה איך אני מרגישה, אם אני מבקשת ממנה משהו היא אף פעם לא נותנת, לא אכפת לה וכ'ו.
ככה זה אצלנו בבית כל הזמן – הבנות מאיה בת 8 ומיכל בת 10 כל הזמן צועקות אחת על השנייה.
מיכל אינה מכבדת את הפרטיות של אחרים, היא חושבת שהכל שלה.
היא יכולה לקחת לי את המטען של הטלפון מהתיק ולא להחזיר בחזרה ואח"כ כשאני צריכה אותו, הוא לא נמצא – ככה בשבוע שעבר נשארתי בלי טלפון מחוץ למשרד.
גם לאחיה הגדול, היא לקחה את המחשבון מהתיק והוא הגיע למבחן בלי המחשבון.
ובשבוע שעבר מאיה הכינה לעצמה את כל הבגדים שתכננה ללבוש למסיבה וכשהיא לא הייתה בחדר, נכנסה מיכל ולקחה את החולצה מתוך הערמה המקופלת. מאיה לא הלכה למסיבה בגללה ובכתה כל הערב.
זה קורה כמעט עם כל דבר ששייך למישהו אחר – מבחינתה הכל בבית הוא משותף.
הקושי העיקרי שבו אנחנו נתקלים הוא שהם מאוד אימפולסיביים, קשה להם להתאפק – אני רואה משהו שאני צריך – אני לוקח, אני לא שואל שאלות.
אני גם לא מחזיר, כי גם אין סגירת מסלול, אני עסוק כבר בפעילות הבאה, ואז אני לא מסיים את הפעילות שהתחלתי – אני פותח את הארון לקחת חולצה ומשאיר את הדלת פתוחה.
אני פותח את התיק להוציא את המטען ומשאיר על השולחן את הארנק שהוצאתי.
אני כל כך מרוכז במה שאני צריך, שאני לא רואה את האחר.
התנהגות זו מתפרשת אצל הסובבים כחוסר כבוד לפרטיות שלהם – אם מדובר בכניסה לחדר בלי לדפוק על הדלת, פתיחת מגירות בלי רשות, שימוש בדברים אישיים ללא קבלת אישור.
כל זה נובע מתוך האימפולסיביות וחוסר ההבנה של המרחב האישי של כל אחד.
אנחנו לא יכולים יותר עם הרעש הזה!!!
אז איך יוצרים אווירה חיובית בבית?
1.ניתן דוגמה אישית ואפילו בצורה מודגשת ומוקצנת לדברים שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יעשו.
2.נקבע מפגש משפחתי ובו נשוחח על מה מפריע לכל אחד ועל החשיבות של מתן כבוד לפרטיות.
3.נכין חוזה משפחתי שישמור על הדברים שחשובים לכל אחד מבני הבית.
4.נקבע כללי ברזל לדוגמא –
• בכניסה לחדר לדפוק על הדלת.
•כשמישהו מתקלח – לבקש רשות להיכנס
•כשאני רוצה משהו שהוא לא שלי – לבקש ולא לקחת, גם אם אני ממש צריך את זה עכשיו.
5. נחתים את כולם על החוזה המשפחתי, נתלה אותו במקום מרכזי בבית כדי שנוכל להתייחס אליו בכל פעם שנרצה.
6. נקבע עם הילדים יום למיון בגדים וחפצים אישיים והוספת סימון לדברים החשובים.
שיטות סימון לדוגמה – סרט על החפץ, כתיבה בטוש שלא יורד, חותמת על חפצים חשובים ועוד.
חשוב מאוד, שכללים אלו ילוו אותנו ויהפכו לחלק מהשיח בבית ולא כמבצע חד-פעמי.
גבולות מאפשרים בחירה
הרבה פעמים הורים מתייחסים לגבולות כאל חוקים נוקשים, כענישה, כשליטה בילדים, כמניעת יכולת הבחירה, עצמאות ועוד…
אני אוהבת להביא את הדוגמה שבה הורים מאפשרים לילדים שלהם לרוץ על הגג של מגדלי עזריאלי.
האם באמת הילדים ירוצו ויסתובבו בביטחון על הגג ? התשובה היא לא ! הילדים ישארו קרוב למרכז המבנה, צמוד להורים ולא יהיו חופשיים ומשוחררים.
אילו היה מעקה מסביב לגג והיינו מאפשרים לילדים לרוץ, הילדים ירגיש בטוח לרוץ ולהסתובב בחופשיות ברחבי הגג.
חוסר המוגנות עוצר את הילדים מלהתנהג בחופשיות. כלומר, הילדים זקוקים לגבול על מנת שיוכלו להרגיש בטוחים.
המושג בחירה חופשית מציין את זכותו של כל אדם לבחור את דרכו ואת מעשיו בעצמו וכרצונו, מתוך מודעות לתוצאות בחירתו.
האם זה נכון לילדים בשלב זה של חייהם? האם הם מודעים לתוצאות בחירותיהם ? האם הם מסוגלים להכיל את תוצאות בחירותיהם?
הגבולות מאד חשובים להתפתחותו של הילד. הם נותנים לילדים בטחון ובכך הם מפנים להם מרחב עשייה ובחירה לפעילות יצירתית וחופשית. ילדים שעסוקים בחיפוש הגבולות , בבדיקת הגבולות הם ילד ים מותשים ולא מסופקים.
לעתים אני שומעת הורים מתלבטים בין להחליט עבור ילדיהם עם גבולות חד-משמעיים או לתת לו "להחליט על עצמו"..
התלבטות זו היא התלבטות נכונה.
היא מאפשרת לנו ההורים לעשות חשיבה משמעותית לגבי דרך החינוך שלנו את ילדינו ולא לחנך כתגובה למצב שנוצר.
עלינו להחליט בדרך החינוכית בה נבחר ולא נפעל באופן אימפולסיבי.
מיומנות הבחירה היא אולי המיומנות החשובה בחיינו.
היא מעצבת את חיינו. כדי שנוכל לבחור נכון, אנחנו חייבים להיות מיומנים ומנוסים בפעולת הבחירה.
ההתנסות בבחירה מתחיל כבר בילדות.
תקופת הילדות היא השלב שבו התפקיד שלנו ההורים, לשמש כמנחים לילדינו במיומנות הבחירה.
זה לא להחליט עבורם, אלא לתת להם את הכלים והדרך לבחירה נכונה.
הדבר קשה מאוד משום שההתמודדות עם בחירה מתנגשת עם הצבת גבולות.
כאן נוצר בלבול אצל ההורים בבחירת הדרך של הצבת הגבולות לצד זכות הבחירה.
הורים בוחרים בדרכים שונות לחינוך ילדיהם.
חלקם מחנכים חינוך נוקשה וחלקם בוחרים את ההיפך, חופש מוחלט כמו לזרום עם הילד, לאפשר לו להתנסות.
יש עוד דרך – הדרך של שילוב בין השתיים.
כלומר – שההורים יחליטו מהם לעומת הדברים אותם אנו מאפשרים לילדינו לקחת חלק בהחלטות. למשל – מה אני אוהב לאכול, איזה חבר אני מזמין, לאיזה חוג אני רוצה ללכת לעומת הדברים שבהם לילדים אין זכות החלטה.
שם רק ההורים מחליטים על פי שיקול דעת שלהם והדרך אותה הם מתווים בביתם. לדוגמה – לתת יד במעבר חציה, לא נוגעים במכשירים חשמליים ללא השגחה, נוטלים ידיים לפני ארוחה – אלו כללים שאין עליהם עוררין.
לילדים ברור שאילו כללי הבית.
בית בו ההורים מתווים את הגבולות תוך דו-שיח והקשבה לילדים הוא בית בטוח עבור הילדים ומאפשר להם להביא לידי ביטוי את יכולותיהם ומחזק את ביטחונם העצמי.
כך אנו מגדלים ילדים יצירתיים, פעילים, חושבים, סקרנים ותורמים.
ואל תשכחו ללכת להצביע, קבעו זמן בתוך הלו"ז שלכם קחו את הילדים אתכם שוחח איתם על המשמעות של הזכות לבחור, אל תשכחו אתם המודל לחיקוי שלהם הציגי פחות