לתלוש, לשחר לנשום – איך נפתרים ממשימות

“אני יושבת מול ערימות של פתקים.
על המקרר, על השולחן, על הדלת, בתיק, בכיס…
כל פתק הוא משהו חשוב – רעיון, משימה, מחשבה שאסור לי לשכוח.
אבל אני לא מצליחה לנשום.
החלטתי לתלוש הכול. פשוט לתלוש.”

הרגע הזה שבו היא החליטה לתלוש, הוא לא רגע של ויתור.
זה רגע של שליטה מחודשת.
כי אנשים עם הפרעת קשב לא כותבים פתקים “סתם",הם מנסים לפצות על מה שהמוח מתקשה בו: זיכרון עבודה.
זיכרון העבודה (Working Memory) הוא אחד מהתפקודים הניהוליים החשובים ביותר, הוא זה שמחזיק מידע בראש לפרקי זמן קצרים כדי שנוכל להשתמש בו, למשל כשאנחנו מתכננים פעולה, מתקדמים צעד אחר צעד, או נזכרים מה רצינו לעשות כשפתחנו את המחשב.

כשיש הפרעת קשב, היכולת הזאת נחלשת.
המוח לא מצליח “להחזיק” את הכול, אז הוא מחפש מקום חיצוני שיזכור במקומו – פתק, הודעה, תזכורת.
וכך נוצר מצב אבסורדי, במקום להרגיש מסודרת, אותה אישה מצאה את עצמה טובעת בתוך הרים של ניירות קטנים.
מחקרים מראים (Barkley, 2015; Brown, 2021) שאצל אנשים עם ADHD עודף גירויים חיצוניים דווקא מגביר תחושת הצפה ומוריד את היכולת לארגן מידע.
מה שנועד לעזור – הופך לעומס רגשי.
כשהראש עמוס, גם הגוף מגיב – מתח, דופק מהיר, עייפות, לפעמים אפילו תחושת אשמה על “עוד משהו שלא הספקתי”.

אז מה בעצם היא עשתה כשהיא תלשה את הפתקים?
היא הפעילה ויסות עצמי.
היא יצרה לעצמה רגע של סיום, של ניקוי.
היא הפסיקה להחזיק את העולם כולו על דף דביק אחד.

מה אפשר ללמוד ממנה
💙תבחרו במה להחזיק, לא בכמה.
מוח עם קשב משתנה צריך בהירות, לא עומס.
שלושה פתקים מספיקים – אחד לדברים חשובים להיום, אחד לשבוע, ואחד לחלום רחוק.

💙תסמנו סיום.
תלישה, זריקה לפח, סימון קטן ליד שורה גמורה – כל זה משחרר דופמין, מוליך עצבי שמחזק תחושת הצלחה.
בלי סגירה – אין שקט.

💙תשאלו את עצמכם מדי פעם: זה עוזר לי או מעמיס עליי?
אם רשימה, פתק או תזכורת יוצרים מתח – אולי הגיע הזמן לתלוש.
הסדר האמיתי הוא לא על השולחן, הוא בראש.

לפעמים ההתמודדות עם הפרעת קשב לא מתחילה בעוד שיטה,
אלא בהסכמה לוותר על עודף השיטות.
לפנות מקום למחשבה אחת בכל פעם.
שיהיה לכם סוף שבוע רגוע,
עם פחות פתקים, ויותר נשימה

שלכם, איריס שני
מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות

נוכחים פיזית, נעדרים בקשב – על מסכים והפרעת קשב

השבוע הצטרפו שני קולות מעניינים – האחד ממלכתי, השני מדעי, לאמירה משותפת שמרגישה כמעט כמו קריאת השכמה לעידן שלנו:
הנסיכה קייט, נסיכת ויילס, כתבה מאמר בשיתוף פרופ’ רוברט וולדינגר מבית הספר לרפואה של הרווארד, מנהל המחקר הידוע ביותר בעולם על אושר ובריאות ארוכת טווח.
במאמרם הדגישו השניים כי הטלפונים החכמים והמסכים משבשים את מערכות היחסים המשפחתיות, וכי “אנחנו נוכחים פיזית, אך נעדרים נפשית”.

וולדינגר, שחקר אלפי אנשים במשך עשרות שנים, הראה שמערכות יחסים חמות וקרובות הן המפתח לא רק לאושר אלא ממש לבריאות הגוף והנפש.
קייט מידלטון הוסיפה את הממד היומיומי והכואב – עידן שבו הקשב שלנו מתפצל, והשיחות בבית מתחלפות בהתראות, במסכים ובשתיקות ארוכות מדי.

אבל מי שמכיר מקרוב את החיים עם הפרעת קשב, יודע שהבעיה עמוקה אף יותר.
הסחות הדעת לא מגיעות רק מבחוץ, הן גרות בתוכנו.
המוח קופץ, מתרגש, שואל, מתכנן, בורח, חוזר, מתעייף.
ובינתיים, הילד מספר משהו חשוב, או בן הזוג מבקש רגע של נוכחות –
ואנחנו באמת רוצים להיות שם, אבל הראש כבר בשמונה מקומות אחרים.

הקשב שלנו כמו פרפר, נמשך לכל אור מסביב.
וזה בסדר, זה לא חוסר רצון, זה צורך באסטרטגיות.
אנחנו לא צריכים “לאמן את הקשב” כאילו הוא כלב,
אלא להגן עליו – ליצור תנאים שמאפשרים לו לנוח, להתמקד, ולהתחבר.
כי נוכחות היא לא שלמות, היא בחירה מחודשת בכל רגע.

>> חמישה טיפים קטנים לנוכחות אמיתית
1. תכננו מראש רגעים של נוכחות.
לא “נראה מתי יהיה זמן” – אלא קבעו מראש עשר דקות ביום בלי מסכים. בזמן ארוחת ערב, נסיעה או סיפור לפני שינה.

2. הניחו את המסך – והניחו גם לעצמכם.
אל תצפו להיות מרוכזים שעות. התחילו מדקה אחת של הקשבה מלאה. היא שווה זהב.

3. הכניסו תנועה.
שיחות בזמן הליכה, קיפול כביסה או בישול מאפשרות למוח עם קשב מתפזר להתרכז דרך הגוף.

4. צרו עוגן מוחשי.
חפץ קטן, צמיד או פתק שמזכיר “להיות כאן”. זה לא קסם – זו תזכורת רכה לעצור לרגע.

5. אל תשכחו את ההומור.
כשהמחשבות בורחות – חייכו. תגידו: “המוח שלי עשה סיבוב קטן, איפה היינו?” ותמשיכו. צחוק מחזיר את הקשר מהר יותר מביקורת.

בעולם שבו המסך תמיד נמצא ב-ON
להיות נוכח, הפכה להיות פעולה בעלת מאמץ רב, שצריך להיות עירניים אליה ולפנות את המקום ואת הזמן.
אצל אנשים עם הפרעת קשב – זו פעולה אמיצה במיוחד.
כמו שכתבו הנסיכה קייט ופרופ’ וולדינגר:
“אנחנו נוכחים פיזית אך נעדרים נפשית.”
אבל אפשר לבחור בכל פעם מחדש, לחזור לרגע, ולמישהו שמולנו.
כי שם, בין רגעי הקשב הקטנים, נולדים כל הדברים החשובים באמת.

שבת שלום וסופ"ש נעים.
שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה

זכויות יוצרים וקרדיט: הזכויות שמורות לצילום: AP וthe-secret-to-a-happy-life פודקאסט.

לשים GPS על המחשבות שלכם.


המחשבות והרעיונות של אנשים עם הפרעת קשב מגיעים במהירות, הראש עובד שעות נוספות, אבל אין “שמירת מסלול”, אין עוגן.

זו לא בעיה של אינטליגנציה, להפך,לרוב מדובר באנשים חדים, יצירתיים ומלאי השראה.
אבל המוח שלהם מתקשה להחזיק את הרעיון מספיק זמן כדי להפוך אותו לפעולה.
זו תוצאה ישירה של חולשה בתפקוד ניהולי שנקרא זיכרון עבודה (Working Memory)
היכולת לשמור מידע קצר־טווח בראש בזמן שאנחנו משתמשים בו.

מחקרים מראים כי זיכרון העבודה הוא חלק בלתי נפרד ממערכת הוויסות העצמי.
כשאין מספיק דופמין, המידע נופל “מהמסך הפנימי” מהר מדי, ולכן אנשים עם ADHD נראים כאילו הם “שוכחים הכול”, אבל בעצם הם פשוט לא מצליחים לגשת למידע בזמן הנכון.

איך שמים GPS על המחשבות?
הדרך הזאת מתחילה ביצירת עקבות קטנים של זיכרון,
כאלה שמאפשרים למוח לחזור לנקודה שממנה יצא.

איך משאירים עקבות

כתבו בקול.
לא כולם מצליחים לשבת ולכתוב, לפעמים קול עובד טוב יותר מממקלדת.
הקליטו לעצמכם הודעות קוליות קצרות, אפילו של 10 שניות.

*הקול שומר גם את הטון, את הרגש, ואת תחושת הדחיפות.

תנו למחשבות “מקום קבוע”.
אל תסמכו על הזיכרון שיזכור איפה רשמתם.
צרו “חניה” קבועה למחשבות, מחברת אחת, תיקייה אחת, או אפליקציה אחת בלבד.
*מוח עם הפרעת קשב צריך עקביות, לא מורכבות.

תכניסו זמן קבוע לאיסוף עקבות.
פעם ביום או פעמיים בשבוע עברו על כל מה שהשארתם לעצמכם.
*אל תנסו לסדר הכול, רק הקשיבו, קראו, ובחרו דבר אחד שממש חשוב לשמור.

שמרו מחשבות יחד עם ההקשר.
במקום “רעיון להרצאה”, כתבו “רעיון להרצאה על הפרעת קשב, כי ראיתי היום תלמיד שהזכיר לי את זה”.
*ההקשר עוזר למוח לשלוף את המידע מהר יותר.

תעבדו עם הגוף.
כשאתם נזכרים במשהו, תעמדו, תזוזו, תכתבו.
*הקישור בין תנועה לזיכרון משפר משמעותית את אחסון המידע (Embodied Cognition).

תבחרו עוגן מוחשי אחד.
זה יכול להיות צבע, חפץ או מקום שבו אתם “מניחים” את המחשבות שלכם.
*כשיש עוגן קבוע, המוח לומד להתכוונן אליו אוטומטית – כמו GPS פנימי שחוזר לנקודת ההתחלה.

אנשים עם הפרעת קשב לא צריכים GPS חיצוני,
הם צריכים ללמוד איך להשאיר לעצמם עקבות.
עקבות של מחשבות, של כוונות, של רגעים קטנים עם משמעות.

כי בתוך כל רעיון שנעלם, מסתתר פוטנציאל שיכול לשנות משהו.
והדרך לשמור עליו לא עוברת בעוד שיטה מסובכת,
אלא בבנייה עדינה של מערכת שמדברת בשפה של המוח שלכם –
פשוטה, קבועה, ועם לב.

לפעמים ההתמודדות עם הפרעת קשב לא מתחילה בעוד כלי חדש,
אלא בהסכמה לוותר על עודף הכלים.
להפסיק להילחם במחשבות ולפנות מקום למחשבה אחת בכל פעם.


שלכם, איריס שני
מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות 

יום בריאות הנפש – כפתור ה"מיוט" שלי

לכבוד יום בריאות הנפש שחל היום אני רוצה להכיר לכם את כפתור ה־Mute שלכם – כדי שיהיה לכם כמה שיותר שקט נפשי, קבלה עצמית והתמודדות יומיומית טובה יותר:

כולנו מוקפים ברעש אינסופי: משימות, הודעות, מחשבות.
כאנשים עם ADHD, הרעש הזה מתנגן בעוצמה כפולה.
הפעם אני רוצה להתייחס לכפתור ה־Mute הפרטי שלנו ועל איך כולנו יכולים לגלות את שלנו.
מה הכפתור שלכם שמשתיק לרגע את הרעש?

השבוע פנתה אלי אישה צעירה וסיפרה לי בדיוק מה קרה לה:
"ישבתי בישיבה ארוכה, באמת רציתי להקשיב. אבל בראש, רעש:
המייל שלא שלחתי, ההודעה שמחכה, מה אכין לארוחת ערב, והאם הילדה זוכרת להביא את הספר מבית הספר.
כל המחשבות האלה מתנגנות ביחד, חזק, בלי עצירה
ואז מישהו פונה אליי בשאלה: אני שם, אבל לא באמת שם. באותו רגע כל מה שרציתי זה כפתור קטן אחד ה – Mute".

הפרעת קשב קשורה לקשיים בתפקודים הניהוליים – היכולת לארגן, לתכנן, ולעכב תגובה.
אחד המרכזיים שבהם הוא עיכוב תגובה (inhibition) – היכולת לסנן גירויים.
אצל מי שחי עם ADHD, המוח לא יודע "להנמיך" רעשים, הכל נכנס בווליום מלא.

במילים פשוטות, אנשים עם הפרעת קשב, נולדים בלי כפתור Mute מובנה וחשוב שידעו לייצר לעצמם את כפתור ה-Mute הפרטי שלהם:
מה יכול להכיל כפתור Mute? לפעמים זו נשימה, לפעמים כתיבה מהירה, לפעמים הליכה קצרה ועוד…
אלו רגעים קטנים שבהם יכולים להחזיר לעצמם את השליטה ומחזירים לעצמם את השקט.
טיפים קטנים ל־Mute בחיי היום־יום
נשימה מודעת – לעצור לשלוש נשימות עמוקות.
רישום מהיר – לכתוב מחשבה מציקה כדי לשחרר את המוח.
עוגן אישי – חפץ קטן שמחזיר אותי לפוקוס.
הפסקת תנועה – הליכה קצרה או מתיחה.
חמלה עצמית – לזכור שזה לא חוסר אכפתיות, זה פשוט המוח שלי שמגיב אחרת.
החיים עם ADHD מרגישים לפעמים כמו הופעה רועשת שלא נגמרת.
אבל כשתמצאו את כפתור ה־Mute שלכם, יהיה לכם קל יותר להיות נוכחים ומודעים יותר.

שלכם, איריס שני,
מנכ"לית העמותה
יש לכם עוד טיפים למציאת הכפתור

כל שנה אותו סיפור – מתכוננים לסוכות

היא שיתפה איתי תוך כדי לחץ החגים שיש לנו עכשיו:
"כל שנה אותו סיפור.
אני עומדת בסלון מול קופסאות הקישוטים הישנות, הילדים מתווכחים מי תלה יותר בשנה שעברה ומי הכין הכי הרבה קישוטים שקיבלו מקום של כבוד בסוכה.
אני מחפשת את השרשראות שקנינו ומגלה שחצי נעלמו והשאר נראות כמו אחרי מלחמה.
באותו רגע הטלפון מצלצל: אמא שואלת “כמה אתם באים בערב חג? ומה את מתכננת לארוחה?”
והראש שלי מתמלא ברשימות: קניות, ארוחה, חופש מהמסגרות, עבודה.
וזה הרגע שבו אני מבינה – אם לא אצור סדר, החג הזה יתנהל לבד."

למה זה קורה?
חופשים ארוכים הם אתגר אמיתי למשפחות עם ADHD.
המעבר החד משגרה יומיומית ללוח זמנים פתוח יוצר בלבול, קונפליקטים ולחץ.
כפי שמסביר פרופ’ ראסל בארקלי (Barkley, 2020), ילדים עם הפרעת קשב מתקשים במיוחד בתפקודים ניהוליים – תכנון, ארגון, ויסות. כשאין גבולות ברורים, זה מתפרק מהר. דווקא יצירת מסגרת פשוטה וברורה בתוך החופש מחזקת את תחושת הביטחון ומורידה התנגדויות.

אז מה עושים בפועל?
לו״ז גמיש – לא מתכננים הכול, אלא בוחרים 3 דברים ליום (למשל קישוט לסוכה, משחק בחוץ, וסידור קטן בבית). השאר פתוח וזה נותן תחושת יציבות בלי להלחיץ.
טבלה חזותית – תלו רשימה בסוכה או על המקרר. הילדים יודעים למה לצפות, ואתם יודעים שלא תצטרכו להמציא כל רגע מחדש.

ארוחת חג בלי לחץ:
היא זוכרת את הפעם שניסיתה: " ניסיתי להכין הכל לבד ובאמצע פשוט נשברתי".

*חלוקת תפקידים: כל אחד מקבל אחריות קטנה (אפילו לקפל מפיות).

*הגבילו תפריט ל- 3-4 מנות פשוטות, לילדים עם ADHD לא דרוש שפע הם זקוקים לפשטות.

*ארגנו את הקניות עם צ׳ק ליסט מודפס, כדי לא לשכוח חצי מהמצרכים בסופר.

פעילויות פשוטות בסוכה ובבית –
לא חייבים מופעי קרקס. הדברים הקטנים עובדים הרבה יותר:

*תחרות קישוטים מהחומרים שיש בבית (עיתונים, קרטונים, בקבוקי פלסטיק).

*“חידון קשב” משפחתי: שאלות מצחיקות על בני הבית (“מי שוכח הכי הרבה מפתחות?”).

*משחק 10 דקות: טיימר על השולחן, משחק קצר (קלפים, פאזל, שיחה). כשנגמר, סיימנו.
הרבה יותר אפקטיבי ממשחק ארוך.

הלב של כולנו כבד השנה, דווקא בגלל זה חשוב ליצור רגעים קטנים של שמחה.
להזמין חבר/שכן, לשיר יחד, להיזכר ש־“ושמחת בחגך” זו לא סיסמה זו דרך להחזיק מעמד.
בסוף, הילדים שלנו לא יזכרו אם הייתה מפה תואמת לכל צלחת, הם יזכרו את השיר ששרנו יחד, את הצחוק כשהקישוט נפל באמצע הארוחה, ואת החוויה של ה"ביחד".

שלכם, איריס שני, מנכ"לית העמותה