עמדתי במטבח, המים זרמו על הכלים, וההודעה הופיעה על המסך:
“נגמר. חוזרים לשגרה מחר.”

נשבעת שממש באותו רגע הייתה לי צמרמורת.
איך זה נגמר כל כך מהר?
רק אתמול עוד רעדתי בממ"ד עם הילדים.
רק לפני כמה שעות עוד התווכחתי איתם אם להתרחק מהחלון או לא.
הלב שלי עדיין שם – דרוך, מודאג ולא רגוע.

פתאום – זהו.
צריך לקום בבוקר, לארגן ילקוטים לקייטנה, לסדר את הבית, לחייך ולהגיד – “הכול בסדר, מאמי. חוזרים.”

אבל זה לא באמת עובד ככה, לא לכולם.
בטח לאאנשים שחיים עם הפרעת קשב.

אחד הדברים הכי מאתגרים בהפרעת קשב, הוא הקושי במעברים וזה לא רק לעבור משיעור לחשבון או מארוחת ערב למקלחת, אלו המעברים הרגשיים.
ממצב של פחד, לחץ ואי וודאות – חזרה לשגרה לכאורה.
בלי זמן לעכל, בלי זמן לנשום באמת.

מחקרים מראים שאחד המאפיינים המרכזיים של ADHD הוא קושי בוויסות עצמי – רגשי, התנהגותי ותפקודי.
המעברים דורשים בדיוק את זה: לעצור, להעריך מחדש, לתכנן.
ראסל בארקלי פסיכולוג קליני וחוקר אמריקאי, קרא לזה "עיכוב תגובה" – היכולת לעצור-לחשוב-לשנות.
ואצל אנשים עם ADHD זה קושי משמעותי.

המעבר מחירום לשגרה הוא דרמטי במיוחד, אין לו שלבים ברורים או זמן הסתגלות.
הוא דורש עיבוד רגשי, וויסות של חרדה והחזרת תחושת שליטה.
ילדים ומבוגרים עם ADHD מתמודדים גם ככה עם אתגרים בתפקודים ניהוליים – כמו תכנון, חיזוי, התארגנות, במצבי קיצון זה מועצם עוד יותר.

הם גם חווים רגשות בעוצמה גבוהה יותר, יחד עם קושי לווסת אותם במהירות.
זו לא בחירה או אופי – זה הבסיס הנוירולוגי של ההפרעה, כמו שמראים מחקרים של אדמונד סונוגה-ברק, פסיכולוג התפתחותי, מומחה בהפרעת קשב ופעלתנות יתר (ADHD)
ותומאס (תומס) אי. בראון, פסיכולוג קליני וחוקר מוביל בתחום ADHD.
ד"ר בראון פיתח את מודל "Brown ADHD" שמתמקד בהפרעות תפקודי ביצוע בקרב אנשים עם ADHD ועוד חוקרים אחרים.
המודעות לקושי הזה, משנה את כל דרך התגובה שלנו – כי היא מחייבת אותנו לעצור, להקשיב, לתווך ולעזור.

הילדים שלנו מרגישים את זה חזק.
הם עדיין עם דריכות בגוף.
הם עדיין לא בטוחים אם מחר יהיה שוב אזעקה.
ואנחנו – מצופים לייצר להם תחושת ביטחון.
איך עושים את זה כשאנחנו בעצמנו נמצאים בסיטואציה הלא יציבה הזאת?

ובכל זאת – אנחנו חייבים להתמודד עם המציאות הכאוטית.
דווקא בתוך האין-שגרה, נעשה ניסיון למצוא שגרה אישית, קטנה ומותאמת – זה מה שישמור עלינו.
זה לא אומר להכחיש את הכאוס.
זה אומר לייצר עוגנים בתוכנו,
להגיד לעצמנו ולילדים: “נכון, לא רגוע בחוץ, אבל כאן בבית אנחנו יוצרים ביטחון".”

כדי לעזור לעצמנו ולילדים – חשוב לזכור שזה דורש תמיכה וכלים מתאימים.
לא דרישות מוגזמות או שלמות בלתי אפשרית, אלא גישה רגישה ואנושית.
גישה שמבינה שזה לא חוסר רצון או עצלות – אלא צורך אמיתי שמגיע לו מענה אמיתי.

 כמה רעיונות קטנים שהם גדולים מאוד:
1. טקס ערב קבוע – אפילו קצר ופשוט, שיחזור כל יום באותה צורה.
2. שיחה רגועה על היום – לשאול איך היה, לשמוע באמת.
3. סיפור פשוט ומרגיע – לתת לדמיון מנוחה.
4. חיבוק ארוך – בלי למהר, להרגיש את הנשימה.
5. מילה טובה – משפט קטן של חיזוק, של אהבה.
6. מוזיקה מרגיעה או רעש לבן/ורוד לפני השינה – להאט את המחשבות.
7. לקחת לעצמנו רגע של תנועה – לרקוד כמשפחה לצלילי שיר שאתם אוהבים
8. גם לעצמנו – לנשום רגע, לשים יד על הלב ולהגיד: “זה קשה – ואני עושה כמיטב יכולתי.”

אלו לא פינוקים.
אלו עזרים אמיתיים בוויסות והרגעה.
הם נותנים מסגרת וביטחון כשאין ביטחון מסביב.
הם מלמדים את הילדים – וגם אותנו – שהדרך לעבור את זה היא לא להתכחש, אלא להיות רכים עם עצמנו ועם מי שאנחנו אוהבים.

בברכה,
איריס שני, מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות 

אם אתם הורים אז אתם בטוח חווים את זה עכשיו – הקיץ, החום, החופש, השגרה המתפרקת
והילדים שלנו עם הפרעת קשב – שזקוקים דווקא למסגרת ברורה ובטוחה.

בישראל, גם בשגרה רגילה – השגרה לא תמיד רגועה.
יש מתחים, חדשות מטרידות, איומים ברקע.
זה לא מצב חירום עכשיו, אבל זה לא בדיוק שלווה פסטורלית.

אז איך שומרים על הבית קצת יותר רגוע?

הנה כמה עקרונות פשוטים (אבל לא תמיד קלים) שאני מציעה לשים על המקרר:

✅ 1. מינימום תוכנית (לא אפס תוכנית)

החופש הגדול לא חייב להיות מחנה קיץ 24/7, אבל כן חשוב לתכנן משהו ליום הבא – אפילו פעילות אחת קטנה ידועה מראש.
הידיעה עוזרת גם לנו, וגם להם.

✅ 2. פחות התנגחויות, יותר בחירות.

במקום "תלבש עכשיו", נסו: "אתה רוצה את החולצה הכחולה או האדומה?"

הם מרגישים בשליטה, אתם מרוויחים שיתוף פעולה.

✅ 3. שמירה על עוגנים קבועים.

שעת שינה בערך קבועה, ארוחות מסודרות.
הילדים שלנו צריכים מסגרת – גם אם מתנגדים לה לפעמים.

✅ 4. הפחתת רעשי רקע.

החדשות, הרשתות החברתיות, השיחות על איומים וביטחון.
נסו לסנן מה נכנס אליהם (וגם אלינו), ההורים הם הפילטר של הבית.

✅ 5. לנשום. פשוט לנשום.

זה נשמע קלישאה, אבל זה הדבר הראשון שאנחנו שוכחים.
עצרו, ספרו עד 5, נשפו לאט. זו מיומנות חיים קריטית, במיוחד עבורכם.

✅ 6. חמלה לעצמנו.

זה לא הולך להיות מושלם, אף פעם.
אנחנו לא אמורים להפעיל קרקס של פעילויות כל היום.
לפעמים הילדים ישתעממו וזה בסדר, לפעמים נצעק – גם זה קורה.

הורים יקרים,אתם לא לבד.

הקיץ הוא מבחן סבלנות, ארגון ורגישות – במיוחד עם ADHD בבית.

אבל זו גם הזדמנות: להכיר אותם קצת אחרת, לאמן אותם (ואותנו) במיומנויות חיים, ולזכור שאנחנו לא גיבורים – אנחנו בני אדם.

שלכם,
איריס שני
מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות 💙

הוא היה בן 10 כשהתחלנו.
ילד סקרן, חכם, שואל המון שאלות – ובאותה נשימה גם קם, מסתובב, מתופף עם העפרון, מתנדנד על הכיסא, מדפדף במחברת ואז שוכח מה בכלל הייתה השאלה.
"אין לו שקט בגוף", אמרה אמא שלו.
"אין לו שקט בראש", תיקנתי בעדינות.

פעם אחת, תוך כדי שיחה, הוא התחיל לגזור פתקים דביקים בצורות של מפלצות קטנות.
הן הצחיקו אותו, והוא המשיך לדבר איתי בלי להפסיק את התנועה בידיים.
פתאום – לראשונה מזה זמן – הוא הצליח להישאר מרוכז.
זה היה הרגע שבו האמא הבינה כמה זה חשוב לאפשר לו להעסיק את הידיים גם את זה לא נראה מנומס…

💙 ריכוז בתנועה – למה זה עובד?
אצל ילדים ובוגרים עם הפרעת קשב, החלקים שאחראים על ויסות רגשי, תפקודים ניהוליים ועיבוד מידע – דורשים לפעמים עוגן תחושתי כדי להתייצב.
התעסקות בידיים יוצרת גירוי חושי שמוריד רעש פנימי. זה עוזר למוח להישאר בקו אחד של חשיבה, במקום להתפזר.

💙 אז מה אפשר לעשות בפועל?
• גזירת נייר, קיפול אוריגמי או יצירה פשוטה
• משחק עם פלסטלינה, סקווישי, פידג'ט או גומיות
• ציור חופשי בזמן ההקשבה או השיעור
• צביעה של מנדלות או דפי צביעה אנטי-סטרס
• אפילו פתקים דביקים שנגזרים למפלצות…

חשוב שהפעילות תהיה:
✅ שקטה
✅ פשוטה
✅ ניתנת לעצירה
✅ לא דורשת מאמץ חשיבתי

בכיתה – אם המורה מסכימ.ה, זה יכול להיות הבדל בין ילד שנעלם לנו, לבין ילד שמשתתף, מבין ונמצא באמת.

💙 מוזמנים לנסות – בבית, בכיתה, בשיעור זום או בטיפול.
לפעמים הפתרון הכי טוב לריכוז – הוא תנועה קטנה אחת ביד.

שלכם,
איריס שני
מנכ"לית קווים ומחשבות

אנחנו בתקופה לא רגילה.

המציאות משתנה מרגע לרגע – והלב לפעמים לא עומד בקצב.
כמעט לכל אחד ואחת מאיתנו יש מישהו שנפגע, מישהי שפונתה, בית שניזוק, או משפחה שמנסה לייצר שגרה בתוך הכאוס.
זה מפחיד. זה מתסכל. ולפעמים פשוט קשה לנשום.

בתוך זה, כמו תמיד – עם ישראל מתגייס.
אנשים פותחים בתים, מחלקים אוכל, אוספים ציוד, מתנדבים, מחבקים זרים כאילו היו משפחה במקלטים, שרים שירים לעידוד ומלטפים אפילו איזה כלב לידנו שירגע וירגיש בנוח
ולצד הכאב – עולה גם גאווה.
כי גם כשקשה – הלב פה תמיד פתוח.

המציאות הנוכחית מטלטלת.
כל אחד ואחת מגיבים אחרת.
יש מי שמתכנס, יש מי שלא מפסיק לפעול.
יש ימים של שקט מדומה, ואז התפרצות של בכי, עצב, לחץ או כעס.
זה טבעי. וזה אנושי.

ובמיוחד לאנשים עם הפרעת קשב –
שהרגשות אצלם לעיתים קיצוניים יותר,
שמתקשים יותר בהתמודדות עם חוסר וודאות, שינויים לא צפויים ותחושת חוסר שליטה.
זו לא "הגזמה" – זה חלק מהתפקודים הניהוליים שלהם, שנפגעים כשאין יציבות.

💙 לכן חשוב להיות מודעים,
להבין שזה לא פשוט, שזה לא רק "משבר רגעי", ושכן – צריך תמיכה.

אנחנו בעמותת קווים ומחשבות כאן בשבילכם.
עובדות כל הזמן כדי להנגיש מידע אמין וברור,
ליצור פעילויות לילדים – שתרגיע אותם, ותתן לכם נשימה.
מפגשי זום להורים, תכנים שירגיעו, וקהילה שתחבק גם מרחוק.

אל תישארו עם זה לבד.
צריכים תמיכה? שאלה? מקום לדבר בו?
אנחנו כאן.
מוקד התמיכה שלנו >> https://keshev.org/צור-קשר

אנחנו כאן בשבילכם

מחבקות אתכם מרחוק.

כל צוות עמותת קווים ומחשבות!
שלכם,
איריס שני,
מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות 💙