למה אני שונאת את המילה "עכשיו"?

למה אני שונאת את המילה "עכשיו"?

 

מכירים את העצה המפורסמת ביותר שנותנים לאנשים עם ADHD? "אם יש לך משימה, פשוט תעשי אותה עכשיו, ככה לא תשכחי ולא תדחי". במשך שנים העצה הזו עשתה לי פריחה. אני שונאת את המילה "עכשיו". כולם מסביב בטוחים שאם רק נחליט לעשות משהו באותו הרגע, ננצח את הדחיינות.

 

אבל הם מפספסים פרט קטן וקריטי בביולוגיה שלנו: אין לנו סטרטר. כשאני אומרת "אין סטרטר", אני מתכוונת לזה מדעית. בעולם התפקודים הניהוליים, זה נקרא "יכולת התנעת משימה". אצל מוח נוירו-טיפקלי (ללא ADHD), המעבר ממצב מנוחה לפעולה הוא קל. במוח עם ADHD, המעבר הזה דורש כמות אדירה של דופמין ואנרגיה קוגניטיבית. הקושי הוא לרוב לא במשימה עצמה, אלא בחיכוך שנוצר ברגע המעבר. לדרוש מהמוח לפעול "עכשיו!" זה כמו לנסות להניע רכב בעלייה בהילוך חמישי. זה פשוט כבה. התוצאה היא שיתוק, הלקאה עצמית ותסכול.

 

אז מה אני עושה כשה"עכשיו" משתק אותי? 3 עוגנים שעוזרים לעקוף את הסטרטר התקוע:

 

🔷 חוק ה"לא עכשיו, בעוד חמש דקות": כשהמוח נבהל מהדרישה של ה"עכשיו" תגידו לעצמכם: "אני לא עושה את זה עכשיו, אני אמשיך לשבת ורק בעוד חמש דקות אקום". הורדת האיום המיידי משחררת את השיתוק ומאפשרת למערכת להתארגן לפעולה בלי לחץ.

 

🔷 סטרטר חיצוני: כשהמנוע הפנימי לא עובד, תשתמשו בכבלים חיצוניים. זה יכול להיות שיר אהוב בפול ווליום שיגרום לכם לקום מהספה, או טיימר חזותי. הגירוי החיצוני נותן למוח את הדחיפה הפיזיולוגית שהוא צריך כדי להתחיל תנועה.

 

🔷 לגמד את הצעד הראשון: אל תגידו "עכשיו אני אשב לכתוב את כל המסמך", אלא "עכשיו אני רק פותח את קובץ הכתיבה ותשאירו אותו פתוח". ברגע שהצלחנו לייצר מיקרו-תנועה ללא מאמץ, להמשיך את התנועה זה כבר הרבה יותר קל.

 

בפעם הבאה שמישהו אומר לכם "פשוט תעשו את זה עכשיו", תזכירו לעצמכם: אתם לא עצלנים. פשוט חסר לכם סטרטר. חברו כבלים חיצוניים, ותראו איך הרכב נוסע.

 

שבת שלום,

 

שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה