"אתמול דור חזר הביתה בוכה וישר התנפל עליי בצעקות – "בגללכם החיים שלי נהרסו, אתם הסכמתם שאני אהיה בכתת חינוך מיוחד, כתה קטנה, כמו שקוראים לזה. כאילו שאף אחד לא יודע שזו הכתה של המפגרים, ששמים אותם בקצה המסדרון, או קרוב למקלט, רחוק, לא עם כולם. אבל הפעם בית הספר ממש הגזים, הם הודיעו לנו שאנחנו לא נצא לטיול יחד עם כל השכבה אלא נצא לטיול מיוחד בשבילנו." שמעתי את זה ונדהמתי, התחלתי לבכות. כשנרגעתי הרמתי טלפון למחנכת כדי להבין מה קרה והסתבר לי, שוועד ההורים הכריח את מנהל בית הספר להפריד בין כתת החינוך המיוחד לשאר הכתות בשכבה. לדבריהם הילדים בכתה משתוללים ומסוכנים ובגלל שבטיול האחרון הם עשו בלגן וחלק מהילדים בשכבה נענשו, הם לא הסכימו שהילדים שלהם יסבלו שוב בגלל כתת החינוך המיוחד ולכן מסרבים בכל תוקף שהכתות יצאו שוב ביחד לטיול. הם איימו להשבית את בית הספר אם הכתה של דור תצא לטיול יחד עם כולם. לדבריהם ילדי החינוך המיוחד הם ילדים "אחרים" ולכן הם צריכים להיות במסגרות מיוחדות ולא לערבב אותם עם הילדים ה"רגילים".

פשוט לא האמנתי למה ששמעתי. לא יכולתי להאמין שהורים שבעצמם מכירים את הקשיים בלהיות הורה, הסכימו להתאכזר בצורה כזו לילדים של אחרים. מה עוד שאני יודעת ומכירה אישית חלק מההורים בביה"ס ויודעת שלחלקם יש גם ילדים בחינוך המיוחד. אני בטוחה שהם לא היו רוצים להיות במקום שמפרידים את הילדים שלהם ומבדלים אותם. הרי הסיסמה היא שילוב הילדים עם הצרכים המיוחדים בחברה."

כתות החינוך המיוחד, שנמצאות בתוך בתי הספר הרגילים (הקטנות, המשלבות), נוצרו בעקבות ההחלטה לאפשר לילדים שקשה להם בכתות הרגילות, להישאר בבית הספר, להישאר בחברת החברים שלהם וללמוד בכתות קטנות. בהן עובדים אנשי צוות המיומנים בעבודה עם ילדים עם קשיים שונים כמו לימודיים והתנהגותיים ועוד.
המטרה היתה, במקום להפריד אותם לבתי ספר של חינוך מיוחד, לתמוך בהם במסגרת של כתה קטנה, בקשיים הלימודיים, החברתיים וההתנהגותיים וכך הם יישארו משולבים חברתית עם בני גילם, ואתם גם ימשיכו לחוגים, לתנועות הנוער ולפעילויות החברתיות בכלל.
מה אפשר לעשות כדי לגייס את ההורים של הכתות האחרות לתמוך ולהכיר בחשיבות שילוב הכתות הקטנות בשכבות הגיל שלהם ?

• פעילות הסברתית – להציע למנהל ביה"ס לתת להורי הילדים ידע, באמצעות הרצאות שיועברו ע"י מומחים, במיוחד עבור ההורים של ילדי השכבה. זאת על מנת להעלות את המודעות שלהם ובכך לשתף ולחבר אותם לקשיים של הילדים ושל ההורים שלהם.
• שיתוף – לתת במה לסיפורים אישיים של הורים, שרוצים לשתף ולאפשר להורים האחרים להיות אמפתיים ולהבין את הקושי היומיומי אתו הם מתמודדים.
• לשלב – ליצור פעילויות משולבות בזמן הלימודים כדי שהילדים יכירו זה את זה ולעודד גם מפגשים מחוץ לשעות הלימודים.
• ליווי הורים – כשיוצאים לפעילות מחוץ לביה"ס, יעודד צוות ביה"ס ליווי של הורים מכלל ילדי השכבה ולא רק של הילדים המקשים, על מנת שאפשר יהיה להתמודד מיידית עם בעיות התנהגות שיוצרו ולמנוע הסלמה.
• לא, לעונשים קולקטיביים – להנחות את אנשי הצוות להימנע מעונשים קולקטיביים כדי למנוע את תחושת האנטגוניזם כלפי הילדים המקשים. אם יש צורך להעניש, עשו זאת באופן פרטני.
• הכנת הילדים לקראת יציאה מהשגרה – גם של ההורים בבית וגם של הילדים בביה"ס. ככל שכולם ידעו יותר פרטים לקראת היציאה, כך יהיה להם קל יותר להתמודד עם השינויים במהלך היציאה.

כשאנחנו מרחיקים את הילדים המקשים מאתנו, אנחנו לא לומדים לקבל ולהיות סובלניים כלפיהם וכך אנחנו גם לא מהווים לילדינו דוגמה לסובלנות וקבלת האחר. אנחנו לא מלמדים אותם להתמודד ולא מאפשרים להם להכיר את אותם ילדים מעבר לקושי שלהם.
כשאנחנו מלמדים את הילדים שלנו סובלנות וכבוד כלפי האחר, הילדים שלנו הם אלה שמרוויחים.

"זה לא הגיוני, אני כל הזמן לחוץ – לפני נסיעה למקום לא מוכר, לקראת טיול, לפני נסיעה לחו"ל, מכל דבר אני נלחץ ומתחיל עם הדאגות, לא מצליח להירדם ובסוף רק רוצה לבטל הכל ולחזור לשגרה המוכרת.

את זוכרת כמה חיפשתי עבודה אחרת? עד שמצאתי בדיוק את העבודה שרציתי, הגיעו הלחצים – איך אודיע בעבודה הנוכחית על עזיבה? איך אתעורר מוקדם יותר בבוקר, עם מי אהיה בחדר? איך יהיה הבוס הישיר שלי, איך תהיה הנסיעה לשם, מה יהיה אם לא אצליח ללמוד את החומר ועוד מחשבות ששיגעו אותי כל הזמן.

אתמול נסעתי בפעם הראשונה לעבודה החדשה שלי. זה באזור תעשיה ויש שם הרבה מאוד משרדים וחברות. את הכתובת הכנסתי לוויז והיה לי ברור שיש שם מקומות חניה מסודרים. ידעתי שיש פקקים בבוקר ויצאתי ממש מוקדם, במילא בקושי ישנתי בלילה. בדרך שמתי לי מוסיקה מרגיעה, וכך עברתי את כל הפקקים והגעתי רבע שעה לפני הזמן שתכננתי. הרגשתי ניצחון, אפילו אספיק להתארגן בנחת ולמצוא ברוגע את המשרד החדש שלי. עמדתי עם האוטו בתור לחניון שצמוד לבניין שלי, חיכיתי בסבלנות עד שהגעתי למחסום ואז, המחסום לא נפתח. השומר שעמד שם צעק לי שאסתובב והראה לי שיש שם שלט גדול שכתוב עליו "לבעלי מנויים בלבד". לשאלתי איפה חונים הוא ענה בתנועת יד וצעק "סע מסביב". רק אז הבנתי שיש לי בעיה עם החניה, למה אף אחד לא אמר לי…"

הרבה מאוד דברים שקורים לאנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD קורים גם לאנשים אחרים, ההבדל הוא בשכיחות שזה קורה, בדרך ההתייחסות שלהם באותו רגע ובעוצמת התחושות שלהם.
אצל אנשים עם הפרעת קשב מתווספת גם הקצנה של כל סיטואציה. כל סיטואציה היא סוף העולם, אין רגע של חמלה. הם מיד מרגישים שהם לא בסדר, שכאלה דברים קורים רק להם, הם מרגישים טיפשים ובטוחים שלאחרים זה אף פעם לא קורה. במצבים אלו אין להם חשיבה סלחנית כמו "בפעם הבאה אני אשאל יותר שאלות", או "שאנסה למצוא עוד דרכים להתמודד", הם לא נותנים לעצמם הזדמנויות נוספות וכך לא צוברים הצלחות. הרבה מאוד פעמים בגלל התחושה הזו של ה"אני לא בסדר", הם מחמירים עם עצמם עוד יותר ולא סולחים לעצמם, הם לא רוצים לחזור על התחושה המתסכלת ולכן גם נמנעים מלהתחיל התחלות חדשות.
בנוסף, הפרעת קשב היא הפרעה מתעתעת ואצל כל אחד היא מתנהגת אחרת. יש אנשים שבסיטואציות כאלה ייקחו אחריות ויאשימו את עצמם בלי חמלה ומצד שני יש את אלו שלעולם יאשימו את האחרים – "למה לא אמרו לי?".

איך בכל זאת נתמודד עם מעברים וסיטואציות חדשות

• נכין רשימת שאלות – נעל על דף את כל השאלות שלא ברורים ואנחנו רוצים לדעת, לפני שנתחיל בפעילות חדשה.
  ניעזר בחבר, בן/בת זוג – הם יכינו את הרשימה יחד אתנו. נעשה מעין סימולציה לדרך ההכנה לפעילות חדשה.
• זמנים – נתכנן את הזמנים כך שתמיד נשאיר מרווח זמן גדול יותר ממה שחשבנו. כך נגיע בנוחות קודם ויהיה לנו זמן להתכונן לפעילות ולא נהיה בלחץ.
  גם הידיעה שיש לי מספיק זמן אם משהו קורה בדרך, מרגיעה ועוזרת להיות בשליטה.
• פיזית – נסו לעשות ביקור מקדים במקום, לא רק וירטואלית. כך תקבלו תשובות לחלק מהשאלות ואולי יעלו שאלות נוספות.
• שריינו לעצמכם חבר טלפוני לעת צרה, לעזרה בניווט או בבירור עבורכם, כשאתם בזמן הנסיעה.
• הכינו רשימה צומחת של נקודות לחשיבה – בכל פעם שאתם נתקלים בבעיה נוספת, הוסיפו אותה לרשימה. למשל – האם יש חניה, מתי שעות העומס בכבישים, מתי המשרד נפתח, האם אפשר לעשות פול עם מישהו נוסף מהאזור שלי – הרשימה אף פעם לא תהיה מושלמת, אבל תעזור לכם יותר ויותר ככל שתתמלא.

החיים מזמנים לנו הרבה מאוד דברים שלא תמיד יש לנו פתרונות עבורם ולא תמיד אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות בהם. הניסיון שלנו מגיע מלמידה מטעויות ולא מוויתור על ההתנסות. במקום להתייאש כשזה קורה לנו, בואו נעצור רגע, ננשום עמוק ונעשה הערכת מצב ממקום של שליטה במצב ולא ממקום אימפולסיבי, ננסה לראות מי או מה יכול לעזור לנו ובשום אופן לא נוותר.

"אני שונאת לטלפן. שונאת לחכות על הקו, לא סובלת את כל המענה הקולי שלא נגמר, אין לי סבלנות, ללחוץ 1, ואז על 2 ואז לחכות, להקשיב למה שהתקליט מדבר, צריכה שקט, צריכה להתרכז וזה תמיד לוקח זמן – הכי טוב זה לא להתקשר !
בחגים אני מרגישה את זה מאוד, כשכולם מברכים את כולם בטלפון ואני מוצאת את עצמי רושמת לי את מי מתחשק לי לברך ואז כשזה מגיע לידי ביצוע, אני דוחה את השיחות כל פעם בתירוץ אחר, עד שכבר מאוחר מדי ושוב נשארתי עם הרצון ולא צלצלתי לברך אף אחד. תמיד יש לי המון תירוצים – בנהיגה יש רעש ואי אפשר לכתוב, בדיבורית יש רעשים ואנשים לא שומעים אותי, בשעות הצהריים לא מצלצלים כי אנשים נחים, בבוקר אולי הם עסוקים, בערב אולי הם עייפים.. וככה השיחות נדחות מיום ליום. אני לא מבינה את האנשים שיכולים כל היום לדבר בטלפון. אני זוכרת איך אבא שלי היה יושב לקראת החגים עם רשימות של בני המשפחה וחברים קרובים ומצלצל לברך אותם. זה היה ממש טכס – אמא שלי שנאה לדבר בטלפון, לכן הם היו יושבים מראש ביחד, מכינים את רשימת הטלפונים ואז אבא שלי, היה יושב ימים ומצלצל. הוא היה מנהל שיחות ארוכות, היתה לו המון סבלנות לשמוע את כולם ולספר שוב ושוב את אותו הדבר לכולם. אנחנו הילדים, היינו מכינים ברכות מקושטות ושולחים בדואר.

היום יש לנו את הווטסאפ שמאפשר לנו להתחמק מהשיחות, אבל אני לא רוצה להיות "עוד הודעה בווטסאפ", אני באמת רוצה לדבר בטלפון.

כבר כשהייתי ילדה, אני זוכרת את השנאה שלי לשיחות בטלפון. אני זוכרת שהייתי מקבלת מתנות לחג מדודים רחוקים והייתי צריכה להתקשר להודות להם. כמה שאני שנאתי את זה. תמיד היה לי את החשש שלא אדע מה לומר, שישאלו אותי משהו שלא אבין ולא יהיה מי שיוכל לעזור לי, אז המצאתי מיליון תירוצים והפכתי להיות אלופה בלדחות דברים. דחיתי עד שעברו חודשיים-שלושה וכולם שכחו מזה.
גם היום בעבודה, לקוחות משאירים לי הודעות ואני דוחה את השיחות איתם עד שזה כבר מאוחר להתקשר וככה אני מאבדת אותם. ברור לי שזה ממש לא טוב לעסק שלי, אבל אני לא מצליחה להתגבר על זה."
כשהקושי עולה למודעות שלנו ואנחנו מבינים שאנחנו רוצים להתמודד אתו, אנחנו מחפשים אסטרטגיות להתמודדות.

אז מה עושים ?

• נכין כל יום רשימת שיחות חדשה ונמחק את השיחות שכבר ביצענו – זה נעים לראות שהצלחנו לעשות את השיחות.
• נקצה ביומן זמן לשיחות טלפון – נגדיר שעות מדויקות בלוח הזמנים שלנו.
• נאתגר את עצמנו – למשל נבטיח לעצמנו פרס על כל שיחה שנבצע.
• נתחיל משיחה שאנחנו יודעים שהיא תהיה לנו קלה, נקבל מוטיבציה ואז נמשיך לשיחה הקשה.
• יש אנשים שמעדיפים להתחיל דוקא בשיחה הקשה ואז להשאיר את השיחה הקלה יותר לסוף.
• הכי נח לדבר בטלפון בחדר שקט, כשיש לידנו עט וניר ואפשר לכתוב נקודות מהשיחה.
• אם אנחנו מדברים מהאוטו – נדאג להתקין דיבורית טובה.
• נתקין אפליקציה שמקליטה שיחות בטלפון, כך נוכל להאזין שוב בבית לשיחות שניהלנו ולרשום לעצמנו נקודות לתזכורת.
• אם אנחנו מעדיפים שיחה פנים אל פנים – נעשה זאת באמצעות שיחות וידאו באפליקציות שהיום מאוד נגישות לכולנו.
• נזכור ששיחות הטלפון שלנו הן לרוב משמחות את מי שנמצא בצד השני – זו עוד מוטיבציה לבצע אותן.

בואו לא נוותר על שיחות הטלפון, בואו ננצח את הדחיינות – חשוב לנסות ולהתנסות בכל השיטות והדרכים שאנחנו פוגשים בדרך ולמצוא את זו שעובדת בשבילנו, כי כשאנחנו מצליחים לבצע את השיחות ולא דוחים, יש לנו הרגשה של הצלחה וסיפוק במשך כל היום.