אני יכולה לפתוח חנות מכשירי כתיבה בבית ממה שקנינו בשנים האחרונות!

השבוע הייתי באחת מחנויות הסטוק. מסביבי חגיגה שלמה: מדפים עמוסים, דמויות שהילדים מעריצים ומכל עבר הקריאות המוכרות: "תקני לי! תקני לי!".
פתאום שמעתי אמא אומרת לילדיה בייאוש קל:
"אתם יודעים כמה ציוד יש לנו בבית? אני יכולה לפתוח חנות מכשירי כתיבה ממה שקנינו בשנים האחרונות!״

מוכר גם לכם?
ברגע שנכנסים לחנות, הכל מונגש יפה ומאוד מפתה ואנחנו לא נשארים צמודים לרשימה שלא תמיד אנחנו מגיעים איתה, הקנייה מאוד אימפולסיבית שחלקה קורה בגלל ה״תקני לי תקני לי״ וכשאנחנו מגיעים לקופה זו תמיד הפתעה שמשלמים עליה בתשלומים עוד חודשים קדימה.

חשבתי לעצמי, אנחנו רק בחודש יולי ומבצעי "חוזרים ללימודים" קורצים מכל פינה. הלחץ עולה, אבל עצם הכנת הציוד והקנייה היא חלק משמעותי מההתכוננות הרגשית ומהעלאת המוטיבציה של הילדים.

אז למה אחנו נופלים בפח וקונים קניות אימפולסיביות לבה״ס?
חנויות הסטוק בנויות בדיוק בשביל המנגנון המועד לפורענות של כולנו ובפרט של ADHD, תמחור נמוך שמייצר אשליה של "חינם".
המוח רואה פריט ב-5 שקלים ועוד פריט ב-8 שקלים ומפרש זאת כאירוע ללא סיכון, אלא שתפקודים ניהוליים כמו איפוק, בקרה עצמית ותכנון קדימה קורסים מול השפע הוויזואלי, והתוצאה? עגלה עמוסה וחשבון מנופח.
הפתרון הוא לא לוותר על חוויית הקנייה, אלא להפוך אותה מאירוע אימפולסיבי לשיעור בצרכנות נבונה ובוויסות.

אז איך עושים את זה נכון?
🔶 שלב 1: הופכים את הבית לחנות (מבצע המיון הגדול)
לפני שיוצאים מהבית, עושים פעילות חווייתית עם הילדים, אוספים את כל הציוד שיש בבית, עושים סדר וממיינים:

• תקינות: בודקים מה עובד (האם הטושים כותבים? השדכן עובד? העפרונות באורך המתאים?).
• שימוש משני: מה שלא מתאים לבית הספר יכול לשמש כדפי טיוטה או לציור בבית.
• נתינה: תורמים ציוד שמור ותקין למי שזקוק לו.
• דיוק הרשימה: רק עכשיו, כשרואים מה כבר יש, בודקים מה באמת חסר ומדייקים את הרשימה מבית הספר.

🔶 שלב 2: קניות מחושבות בשטח
מפנים זמן מראש, מגיעים ללא לחץ עם הרשימה המדויקת, ונצמדים לכללים הבאים:

• מתקציב גמישות אישי: מקצים לכל ילד סכום מוגדר מראש (כמו 15–20 ש"ח) ל"גלישה" מהרשימה. נותנים לילדים מחשבון או פנקס כדי שיחשבו בעצמם כמה נשאר להם. זה מעביר אליהם את אחריות הבחירה!
• מחיקה אקטיבית: מוחקים או מסמנים יחד ברשימה כל פריט שנכנס לעגלה.

השהיית תגובה וגבול ברור: נצמדים לרשימה. לפני שרצים לקופה עם פריט מיותר, שואלים יחד: "האם אנחנו באמת צריכים את זה עכשיו?".

• מקום להשלמות: קונים רק את הבסיס. עדיף להשאיר את ההשלמות לאחר תחילת השנה, כשיתגלו הצרכים האמיתיים.

בסופו של דבר, חשוב לזכור ולהזכיר לילדים: מהכסף שנחסוך על קניות מיותרות, נוכל לצאת לבילוי משפחתי כיפי או לחסוך למשהו גדול שכולנו רוצים.
חוויית קניות יכולה להיות מהנה, מעצימה ומספקת גם כשהיא מצומצמת ומחושבת. כשאנחנו מלמדים את הילדים ליהנות מדברים קטנים ולשמוח מהפשטות, אנחנו מעניקים להם שיעור לחיים – ולא רק לבית הספר.

מאחלת לכם קניות רגועות, חכמות ומקרבות!
איריס שני

איך נדבר על ביטחון אישי בלי לייצר חרדה?

המציאות בחוץ דורשת מאיתנו ההורים לפקוח עיניים יותר מתמיד, כשאנחנו מדברים על הביטחון האישי של הילדים שלנו מחוץ לבית, חשוב לזכור שילדים עם ADHD מגיעים עם מאפיינים שדורשים מאיתנו תיווך חכם ומדויק,הם הניחנים בסקרנות נפלאה, אך לעיתים גם באימפולסיביות וקושי בעיכוב תגובה.

כשאדם זר פונה אליהם, המנגנון במוח שאמור ללחוץ על הברקס ולאותת "קחו צעד אחורה", לא תמיד מגיב בזמן, הסקרנות המובנית עלולה למשוך אותם פנימה לתוך הסיטואציה, במקום להתרחק ממנה.

התפקיד שלנו הוא להסביר להם את המציאות מבלי להבהיל, אנחנו לא רוצים שסף החרדה שלהם יעלה והעולם ייראה להם כמקום מאיים. המטרה היא לצייד אותם בכלים שיעזרו להם לנהל את האירוע, ולא להיות מנוהלים על ידי האימפולסיביות.

איך עושים את זה?
מספר כללי ברזל שאפשר להציג ברוגע כ"חוקי משפחה":

🔷 אף פעם לא לבד – הכלל הראשון הוא שמשתדלים לצאת תמיד עם חבר. אם אין חבר פנוי והם צריכים ללכת למקום מסוים, אנחנו נלווה אותם. אפשר להפוך את זה לפעילות נעימה, למשל להציע ללוות אותם תוך כדי טיול משותף עם הכלב.

🔷 נוהל תגובה מהירה – מסבירים בפשטות: אם מישהו זר פונה אליכם לא עונים ולא מפתחים שיחה. במקום זה, מיד מפעילים מצלמת וידאו בטלפון ולוחצים על חיוג מהיר אלינו. הפעולה הטכנית הזו עוזרת למוח לעצור את האימפולסיביות ונותנת להם תפקיד ברור.

🔷 איכון מיקום – אפליקציית שיתוף המיקום בטלפון חייבת להיות דלוקה תמיד. מתבגרים עשויים להתנגד ולטעון לפגיעה בפרטיות, אבל כאן לא מוותרים. זהו קו אדום של ביטחון שאינו נתון למשא ומתן.

🔷 חוק חדר המדרגות – כשאנחנו מחזירים חברים הביתה, אנחנו לא מורידים אותם ונוסעים. ממתינים ברכב עד שמוודאים שהם נכנסו בבטחה אל תוך הבית ומתקשרים אלינו משם.

כשאנחנו מתווכים לילדים סדר פעולות ברור, אנחנו משמשים כ"תפקודים ניהוליים" שלהם, הידיעה שהם יודעים מה לעשות במקרה חירום, כלומר יש להם תוכנית פעולה שלא מפחידה אותם,
היא מקרקעת ושומרת על תחושת הביטחון שלהם ושלנו.

שבוע שקט ובטוח,
איריס שני

המילים שהילד שלכם צריך לשמוע.

אנחנו רצים איתם לרופאים, ממלאים שאלונים אינסופיים, משוחחים עם המורות ומתרוצצים בין תורים.
אנחנו משקיעים המון אנרגיה בלוגיסטיקה של האבחון.
אבל בתוך כל המרוץ הזה, הרגע המורכב ביותר הוא דווקא הרגע האינטימי בבית הוא הרגע שבו אנחנו צריכים להסביר לילד שלנו מה בעצם קורה.
למה הולכים לרופא? ומה אומר ה"נייר" הזה שקיבלנו בסוף?

החשש הגדול של הורים רבים, הוא שהאבחנה תהפוך ל"תווית" שתגביל את הילד או תפגע בדימוי העצמי שלו. אבל הניסיון המקצועי והאישי מלמד שדווקא המילים הנכונות, אלו שנותנות הסבר לקושי, יכולות להיות רגע של הקלה עצומה עבורו.
הרי הילד חווה את הקושי ואת התסכול בכל מקרה.
האבחון לא מייצר את הבעיה, הוא זה שמספק לה את דרכי וכלי העבודה, הוא הופך את ה"למה אני לא מצליח?" ל"איך אני יכול להצליח?".

אז איך מתווכים את זה נכון?
השלב הראשון, עוד לפני שמגיעים לאבחון עצמו, הוא גיוס הסקרנות והנמכת החרדה.
אנחנו לא הולכים ל"מבחן" שבודק אם הילד "בסדר" או "לא בסדר", אנחנו יוצאים למסע משותף.
אפשר לומר לו בפשטות: "אנחנו רוצים לבדוק מה יעזור לך ללמוד ולהצליח בדרך שהכי מתאימה לך,
אנחנו מחפשים את הדרך שתעשה לך את החיים קלים יותר בבית הספר ובבית".
המסר הוא של חיפוש פתרונות, לא של חיפוש אשמים.

בשיחת התוצאות, כשאנחנו רוצים להסביר לילד מהי בעצם הפרעת קשב ומה עושים איתה, אני מעדיפה להשתמש בדימוי שקרוב למציאות היומיומית של המאמץ שלו: דימוי הטיפוס והמעקה.

דמיינו שאתם אומרים לילד שלכם: "תחשוב שאתה עולה במדרגות גבוהות, יש לך רגליים חזקות, יש לך כוח ואתה רוצה להגיע למעלה.
אבל לפעמים המדרגות חלקות, או שאין במה להיאחז, ואז אתה מתעייף, מועד או עוצר.
זה לא קורה בגלל שאתה לא יכול או לא רוצה – אלא בגלל שחסר שם משהו לייצב אותך.
האבחון הזה, והכלים שניתן לך בעקבותיו, הם כמו להתקין מעקה יציב לאורך המדרגות.
המעקה לא עולה במקומך – אתה זה שמטפס, אתה זה שמתאמץ ומגיע לפסגה בכוחות עצמך.
אבל המעקה שם כדי שתוכל להחזיק בו כשצריך, כדי שתרגיש בטוח, וכדי שהדרך למעלה תהיה אפשרית ופחות מעייפת".

המסר הזה הוא קריטי בעיניי: הוא משחרר מאשמה ("זה לא שאני עצלן"), אבל משאיר את הכוח, האחריות והמסוגלות אצל הילד ("אני מטפס, אני רק נעזר במעקה כדי להצליח").

אין ילד אחד שדומה לשני.
חשוב לי להדגיש – וזה אולי המסר הכי משמעותי שלי אליכם היום – כל מה שנכתב כאן הוא בגדר כיווני חשיבה.
אין "תסריט שיחה" אחד שנכון לכולם, ואין נוסחת קסם, כל ילד הוא עולם ומלואו, ומה שעובד לאחד לא בהכרח יעבוד לאחר.
ילד אחד צריך את הדימוי הוויזואלי של המעקה, ילד אחר צריך הסבר "מדעי" על איך המוח עובד, וילד שלישי צריך רק לדעת שאבא ואמא איתו באותו צד ושהם מבינים אותו עכשיו טוב יותר.

תפקידנו כהורים הוא לא רק "להקריא את התוצאות", אלא להרגיש את הילד שלנו, להתאים את המילים לאופי הייחודי שלו, לרמת ההבנה שלו ולרגישות שלו. בסופו של דבר, הכלי הכי חזק שיש לילד שלכם הוא הידיעה שאתם רואים את המאמץ שלו, ושאתם שם כדי לבנות עבורו את המעקה הכי יציב, בטוח ומותאם שיש.

בהצלחה,
שלכם, איריס שני, מנכ"לית העמותה

אהבה והפרעת קשב: כש"שכחתי" לא אומר "אני לא אוהב/ת"

יום אהבה, הוולנטיין, מגיע מחר.
מסביב הכל לבבות ושוקולדים, אבל אצלנו בקהילה, בזוגיות שבה נוכחת הפרעת קשב (אצל אחד מבני הזוג או שניהם), היום הזה והזוגיות בכלל, נראים אחרת.
לא תמיד כמו בסרטים, ולפעמים הרבה יותר סוער.

אני פוגשת אתכם בכנסים, בהרצאות ובפעילות העמותה.
אני שומעת את התסכול של הצד ללא הפרעת קשב שמרגיש לעיתים "שקוף" או בודד במערכה ("ביקשתי אלף פעם, למה זה לא קורה?"), ואת הכאב של הצד עם הפרעת הקשב שמרגיש שהוא תמיד "המאכזב" או "הילד הרע" של הבית, למרות שהוא באמת משתדל.

הפער הזה, בין הכוונה הטובה לבין הביצוע בשטח, הוא לב העניין.
השכחה, האיחורים, האימפולסיביות והקושי בוויסות הרגשי הם לא בחירה נגד בן הזוג.
כשבן הזוג שוכח את יום האהבה, או לא מקשיב עד הסוף לסיפור על העבודה, זה לא מעיד על חוסר אהבה, זה מעיד על הפרעת קשב.

אז איך מגשרים על הפער? קבלו ארגז כלים מורחב ליום האהבה (ולכל השנה):

❣️הפסיקו לפרש, תתחילו לשאול: הנטייה הטבעית היא לפרש התנהגות כחוסר אכפתיות ("הוא לא שטף כלים כי לא אכפת לו ממני").
בזוגיות עם הפרעת קשב הפרשנות הזו לרוב שגויה, נסו להפריד בין האדם לבין ההתנהגות המוסחת.
במקום להיעלב, שאלו: "מה קרה שזה התפספס?"

❣️תקשורת ישירה – בלי "טלפתיה": אנשים עם הפרעת קשב מתקשים לקרוא רמזים דקים.
מצפים למחווה רומנטית? רוצים פרחים? צריכים עזרה ספציפית? תגידו ברור.
זה לא פחות רומנטי לבקש מה שרוצים, זה פשוט הרבה יותר יעיל ומונע תסכול ואכזבות.

❣️חלוקת תפקידים לפי חוזקות (ולא לפי מגדר): אל תילחמו ברוח.
אם אחד מכם גרוע בבירוקרטיה ותשלומים אבל אלוף בלבשל או לשחק עם הילדים – חלקו את המטלות לפי מה שכל אחד מסוגל לבצע בהצלחה, ולא לפי "מה שנהוג".
זה מוריד המון חיכוך יומיומי.

❣️"זמן נקי" מהפרעות: הפרעת קשב מביאה איתה הרבה רעש.
קבעו "דייט" שבו הטלפונים בצד. קשה להקשיב כשכל התראה בנייד מקפיצה את הקשב למקום אחר. תנו לעצמכם מתנה של שעה נטו של קשר עין.

❣️הומור הוא דלק לזוגיות: היכולת לצחוק על הפדיחות הקטנות, על השכחה או על הבלגן, היא קריטית. אל תיקחו כל דבר "קשה", הומור משחרר מתח ומזכיר לכם שאתם באותו צד.

❣️אל תחכו לרגע האחרון (כי הוא יגיע מהר מדי): לדחיינות יש מחיר בזוגיות.
אם חשוב לכם לציין תאריך, שימו תזכורת בנייד שבוע מראש, אל תסמכו על הזיכרון בלבד.

❣️התמקדו בטוב: הפרעת קשב מביאה איתה גם יצירתיות, ספונטניות, תשוקה ולב רחב. קל ליפול לביקורת על מה שלא עובד, אבל ביום האהבה הזה, נסו להאיר בפנס את מה שכן עובד, את הסיבה שבגללה התאהבתם מלכתחילה.

יום אהבה שמח, מכיל ואוהב לכולנו,
איריס שני מנכ"לית עמותת "קווים ומחשבות" העמותה הישראלית להפרעת קשב

הכוח של הביחד
בפרסומות ליום המשפחה, הכל תמיד נראה מאוזן.
ארוחת הבוקר רגועה, הילדים יושבים באמצע הספה, והחיים מתנהלים על מי מנוחות.
אבל משפחות עם הפרעת קשב (ADHD), אנחנו לא חיים באמצע, אנחנו חיים בקצוות.

אנחנו מכירים את הקצה של האהבה המתפרצת, החיבוקים המוחצים והשמחה הגדולה, אבל גם את הקצה של התסכול כשהדברים לא מסתדרים. אנחנו מכירים את הקצה של הבלאגן היצירתי שמתפשט בכל הבית, אבל גם את הקצה השני – של אלו שחייבים שהכל יהיה סטרילי ומסודר אחרת הם לא מוצאים את הידיים והרגליים. החיים בקצוות הם חיים מלאי תשוקה ועניין, אבל הם גם מעייפים. הם דורשים המון אנרגיה כדי לא ליפול.

למה דווקא אנחנו חייבים מסגרת?

ביום המשפחה הזה, אני רוצה להציע מתנה שהיא לא שוקולד ולא פרחים, אלא יציבות.
המוח של ילד וגם של הורה עם הפרעת קשב, הוא מוח שמתקשה בוויסות פנימי.
לכן, הוא זקוק נואשות לעוגנים חיצוניים, כשהעולם הפנימי סוער או מוסח, המסגרת המשפחתית – הרוטינות, הטקסים הקבועים, ההרגלים – היא זו שמחזיקה אותנו. היא השלד שמאפשר לנו לעמוד יציב. ה"ביחד" שלנו הוא לא סתם סיסמה. במשפחה עם ADHD, הביחד הוא רשת הביטחון. כשאחד מתפזר בקצה האחד, השני מאזן אותו.

איך בונים "ביחד" שמחזיק מעמד?

אז איך הופכים את המשפחה למקור של כוח ותמיכה, במקום לזירת התגוששות? הסוד הוא ביצירת טקסים ורוטינות. לא כאלה שחונקים, אלא כאלה שמחבקים.

הנה כמה רעיונות לחיזוק התא המשפחתי שלנו:

1. טקסים הם דופמין לנשמה המוח שלנו אוהב וודאות. טקסים קבועים מייצרים ציפייה חיובית וביטחון.

אמצו "עוגן שבועי" קדוש. זה יכול להיות "ערב פיצה" בימי שלישי, טיול בוקר בשבת, או אפילו משחק קופסה בשישי בצהריים. זה לא משנה מה עושים, העיקר שזה קבוע. הידיעה ש"ביום שלישי כולנו יחד" נותנת שקט נפשי וסיבה לחכות לה

2. הרוטינה היא המעקה של היומיום דיברנו בעבר על "מעקה" לילד, והרוטינה היא המעקה של כל הבית.

צרו סדר יום ויזואלי וברור, אבל תשאירו בו אוויר. אל תנסו לתכנן כל דקה. מספיק שיש "עוגני זמן": איך נראה הבוקר? איך נראה המפגש כשחוזרים הביתה? ואיך נראית זמן הרגיעה לפני השינה? כשהילד יודע בדיוק מה עומד לקרות, רמת החרדה יורדת ורמת שיתוף הפעולה עולה

3. חלוקת תפקידים: כולם חלק מהצוות, תחושת שייכות נוצרת דרך עשייה.

ילד שמרגיש שהוא תורם למשפחה, מרגיש טוב וחזק יותר.
תנו לכל אחד תפקיד שמותאם לחוזקות שלו (ולקצוות שלו).
הילד האנרגטי? אחראי להוריד את הזבל או לסדר את הכריות ב"זריקה".
הילד היצירתי? אחראי על קישוט השולחן בשישי, כשלכל אחד יש מקום, המשפחה הופכת לנבחרת מנצחת.

4. "נוהל איפוס" משפחתי בחיים בקצוות, לפעמים הרוחות סוערות. חשוב שיהיה לנו מנגנון תמיכה לרגעים האלה.

קבעו סימן מוסכם ל"פסק זמן משפחתי". זה לא עונש, להפך. זה רגע שבו מותר להגיד "אני בקצה, אני צריך חיבוק/שקט". התמיכה שלנו אחד בשני ברגעים האלה היא הדבק הכי חזק שיש.

ביום המשפחה הזה, בואו נחגוג את הקצוות שלנו, אבל נזכור שהכוח הכי גדול שלנו הוא ביכולת לייצר ביחד מרכז יציב, אוהב ובטוח. מסגרת שאפשר לחזור אליה תמיד.

יום משפחה שמח ומחובר,
שלכם, איריס שני, מנכ"לית העמותה