"אמא, אני שוקלת להגיד שאני חולה"
פורים מתקרב, וכל העולם נכנס למוד "יאללה חגיגה".
רעשנים בכל פינה, קבוצות הווטסאפ של הכיתה והגן מתפוצצות ברעיונות, השאלה "למה אתם מתחפשים השנה?" נזרקת לאוויר בכל מפגש, ויש תחושה שכולם כבר בעניינים, כולם מתרגשים, כולם ב"היי".

אבל יש ילדים, בעיקר ילדים עם הפרעת קשב (ADHD) או רגישות חושית (SPD) – שבשבילם פורים הוא לא "כיף". הוא עומס.
זה עומס של החלטות ("מה לבחור? ומה אם אני אתחרט?"), עומס של גירויים (רעש, צפיפות, מוזיקה חזקה), ועומס פיזי על הגוף (בדים מגרדים, מסכות לוחצות, איפור דביק, משהו שמרגיש "לא נכון").
וכשמצטבר עומס כזה על מערכת העצבים – זה לא מרגיש כמו חג. זה מרגיש כמו מבחן הישרדות.

השבוע פגשתי נערה בת 12, שאמרה לי משפט אחד ששבר לי את הלב:
"אני שוקלת להגיד שאני חולה בפורים. רק כדי לא לעבור את החג הנורא הזה."
היא והחברות שלה החליטו על תחפושת משותפת, היא לא התלהבה, אבל זרמה, כי בגיל הזה, הכי מפחיד זה להיות זו שנשארת בחוץ.

ואז הגיע שלב המדידה: בד רשת לא גמיש, דוקר, מציק, שמרגיש זר על הגוף. פתאום היא מצאה את עצמה קרועה בין שתי בחירות בלתי אפשריות: להיות עם החברות ולהרגיש רע פיזית, או לוותר על התחפושת ולהרגיש לבד חברתית.
וכשהיא אמרה לי בלחש "זה סיוט", נזכרתי באישה מבוגרת שסיפרה לי לא מזמן על פורים שלה בילדות, לפני עשרות שנים: שמלת נסיכה מהממת שהיא כל כך חיכתה לה, ואז הגירוד הבלתי נסבל שהתחיל באמצע היום, עד שהיא פשוט תלשה אותה מעל הגוף מול כולם, והילדים בכיתה צחקו עליה.

עברו 30 שנה – והזיכרון הזה עדיין חי בגוף שלה. הבושה עדיין שם.
לא נלחמים בחג, מתאימים אותו, וכאן אני תמיד עוצרת.
כי פורים הוא יום אחד בשנה, אבל החוויה יכולה להישאר הרבה אחריו. אני לא רוצה שילדים ייקחו איתם את "היום שצחקו עליי" או "היום שלא עמדתי בזה" לעוד שנים קדימה.
במקום להילחם בחג או לברוח ממנו, בואו ונעשה את ההתאמות.

הנה כמה כלים שעוזרים להפוך את פורים מ"סיוט" ל"אפשרי", ולפעמים אפילו למהנה:

💙לבחור תחפושת לפי תחושה, לא לפי תמונה
לפני ששואלים "איך זה נראה במראה?", שואלים "איך זה מרגיש על הגוף?". אם זה מגרד, לוחץ, דוקר או מגביל את התנועה בחנות, זה לא יעבוד לאורך יום שלם בבית הספר. נקודה. הנוחות היא קריטית לוויסות.

💙 שכבת בסיס מנצחת
פתרון קטן עם אפקט ענק: טייץ וחולצה דקה ונעימה (מכותנה) מתחת לתחפושת. זה מוריד את המגע הישיר של הבדים הסינתטיים עם העור ומונע את הגירוד והעקצוץ.

💙למדוד בבית, לא בבוקר החג
לא מחכים לרגע האחרון. מודדים את התחפושת כמה ימים לפני, מסתובבים איתה בבית שעה, נותנים לגוף להרגיש. אם יש בעיה – יש לנו זמן למצוא פתרון בלי הלחץ של הבוקר.

💙"תוכנית יציאה" זה ביטחון
מסכמים מראש: "אם תרגיש שזה יותר מדי (רעש או אי נוחות) – מותר לך לצאת הצידה, ללכת לספרייה, לשתות מים או להיות רגע בשקט". הידיעה שיש "פתח מילוט" מורידה חצי מהחרדה ומאפשרת להם לנסות.

💙 תחפושת גיבוי בתיק
שימו בתיק אביזר אחד פשוט ונוח (כובע מצחיק, גלימה קלילה, משקפיים). אם התחפושת המושקעת "נשברת" והילד חייב להוריד אותה, יש לו אלטרנטיבה והוא לא נשאר "הילד בלי התחפושת".

💙 לדבר עם החברים
עודדתי את הנערה לומר לחברות שלה את האמת הפשוטה: "אני רוצה להיות איתכן, אבל הבד הזה ממש מכאיב לי". הרבה פעמים, כשאומרים את האמת, מוצאים פתרון יחד (למשל, מחליפים את החלק המגרד במשהו אחר באותו צבע).
והמילה שלנו כהורים

לנו יש תפקיד אחד ברור: לא לבטל את התחושה שלהם. לא להגיד "נו באמת, זה כולה קצת מגרד", "תהיי יפה ותשתקי" או "כולם סובלים".
להבין שזו לא פינוק, זו הצפה אמיתית.

כשאנחנו מלווים, מתאימים ועושים מקום לקושי שלהם, הילדים לומדים שהם לא "בעיה". הם פשוט צריכים את הדרך שמתאימה להם.

פורים שמח, רך, מותאם וקשוב יותר 💙
שלכם, איריס שני,מנכל"ית העמותה

קשב דרוך: על השקט הרועש של התקופה
יש משהו שלא מדברים עליו מספיק עכשיו.
על הפחד והכותרות מדברים מספיק.
אני מדברת על הדריכות.
הדריכות הזו שלא באמת רואים מבחוץ. זו שממשיכה להחזיק חזק בגוף גם כשיש שקט ואין אזעקה.
זו שיושבת בכתפיים. בנשימה הקצרה.
בזה שאת עונה לילדים קצת יותר חד ממה שהתכוונת.
בזה שאת מתעייפת הרבה יותר מהר מהרגיל.
אני מרגישה את זה על עצמי.
אני מתפקדת. אני מרצה, אני כותבת, אני מחזיקה קהילה. אבל יש ימים שהמערכת בפנים פשוט עובדת שעות נוספות.
ולמי שיש הפרעת קשב – הדריכות הזו לא פוגשת דף חלק.
היא פוגשת מערכת עצבים שגם כך ביומיום רגישה יותר. מהירה יותר. מוצפת יותר.
ואז קורה משהו עדין ושקוף:
הקשב מתקצר עוד יותר…
הסבלנות נשחקת עוד יותר…
ואז מועצמת גם האשמה, זו שמוכרת להרבה אנשים עם הפרעת קשב:
"מה קורה לי לאחרונה?"
"למה אני ככה?"
תסכול, כעס עצמי הולך ומתגבר.
לפעמים גם אפטיה או ייאוש.
זו לא הידרדרות, זו תגובה אנושית למציאות מתמשכת של סטרס.
התלבטתי אם זה הזמן הנכון, בתוך התקופה הזו שבה קשה לתכנן אפילו את מחר בבוקר, להתחיל לדבר על הועידה שתתקיים בעוד חודשיים.
אבל הבנתי שדווקא עכשיו חשוב שתדעו שכל מה שאתם מרגישים –
ההצפה, העייפות, הקושי לווסת – הוא הגיוני.
כל הנושאים שאתם מתמודדים איתם עכשיו בבית
הם בדיוק הנושאים שנדבר עליהם וניתן להם מענה בוועידה שלנו בחודש מאי – שהוא גם חודש המודעות להפרעת קשב.
לא נשאיר אתכם עם זה לבד.
השנה, יותר מתמיד, ברור לי למה הוועידה השנתית ה־14 חייבת לעסוק בטראומה ובחוסן.
לא כי זה נושא אקדמי מעניין, אלא כי אלו החיים עצמם.
אנחנו לא יכולים לדבר על תפקודים ניהוליים בלי לדבר על מערכת עצבים שחיה בדריכות.
לא יכולים לדבר על הצלחה בלי לדבר על החלמה.
וחוסן?
חוסן הוא לא להיות חזקים כל הזמן.
חוסן הוא להסכים להסתכל למציאות בעיניים ועדיין לבחור לפעול.
זו שאגת הלביאה בעיניי. לא צעקה. לא דרמה. עמידה שקטה.
ואם גם אתם מרגישים שהגוף לא באמת נח – זה לא אומר שאתם נשברים.
זה אומר שאתם בני אדם בתוך תקופה מורכבת.
אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו לוועידה השנתית שתעסוק בדיוק בזה.
לאור המצב פתחנו הרשמה מוקדמת:
עד סוף החודש כרטיס לוועידה יעלה 119 ש"ח בלבד במקום 179 ש"ח.
שבת שלום,
שלכם, איריס שני
SAVE THE DATE
הוועידה השנתית ה-14 | קשב דרוך – מטראומה להחלמה
📅 יום רביעי | 27.5.2026 | בשידור חי בזום
להרשמה מוקדמת (119 ש"ח עד סוף החודש):
https://bit.ly/2026adhd

השבוע עצרתי לרגע, הסתכלתי סביב, והבנתי שאנחנו חיים בתוך פרדוקס.
מצד אחד, השגרה כאן דורשת מאיתנו להיות בשיא – בעבודה, בבית, מול הילדים.
מצד שני, המילואים, החדשות, חוסר הוודאות והשחיקה פשוט גמרו לנו את המשאבים.

זה לא סתם "עייף לי". זו עייפות רגשית, קוגניטיבית ופיזית שפוגשת אותנו בדיוק במקומות שבהם אנחנו צריכים להיות הכי סבלניים.

אני שומעת את זה בכל טלפון לעמותה: "איריס, אין לי כוח לריב איתו שוב על המקלחת",
"אני מוצאת את עצמי צורחת עוד לפני שהיום התחיל",
או פשוט המשפט הכי נפוץ: "אני מרגישה שאני בקושי מחזיקה את הראש מעל המים".

האמת? זה הכי נורמלי בעולם בתוך הסיטואציה הלא נורמלית הזאת.
כשאנחנו שחוקים, התפקודים הניהוליים שלנו הם הראשונים להיפגע.
אנחנו פחות מווסתים, יותר אימפולסיביים, והפתיל שלנו? הוא כבר מזמן לא קיים.

אז איך שומרים על השפיות כשהעולם בחוץ (ובפנים) רועש? הנה כמה מחשבות מתוך היומן שלי:

1. להוריד את הרף – זה לא הזמן ל"הורה מצטיין"

בימים רגילים אנחנו מקפידים על הגבלת מסכים, על אוכל מזין, על סדר מופתי.
בימים של שחיקה? זה בסדר גמור לשחרר.
אם הילד ראה עוד שעה טלוויזיה כי את היית צריכה 20 דקות של שקט בחדר –
זה לא הופך אותך להורה פחות טוב, זה הופך אותך להורה ששורד.
חמלה עצמית היא לא מותרות, היא הכרח.

2. "חוק 5 הדקות" של השקט

אנחנו לא צריכים סופ"ש בצימר (למרות שזה היה נחמד).
המוח שלנו, ובמיוחד אצל אדם עם הפרעת קשב, זקוק ל"הפסקות ריענון" קטנות.
מצאו חמש דקות שבהן אתם לא "של" אף אחד. בתוך האוטו לפני שעולים הביתה, במקלחת,
או עם הקפה בבוקר לפני שהבית מתעורר. השקט הקצר הזה הוא המטען שלכם.

3. שקיפות מול הילדים

במקום להתפרץ ואז להרגיש אשמה, נסו לדבר את זה. "חמוד, אמא מאוד עייפה היום ויש לי מעט סבלנות. בוא ננסה לשתף פעולה כדי שלא נגיע לצעקות".
זה מלמד את הילדים מיומנות מדהימה של זיהוי רגשות וויסות עצמי.

4. תכנון מראש ל"מצבי חירום"

כשאתם יודעים שהערב הולך להיות קשה, אל תנסו לאלתר.
תחליטו מראש על ארוחת ערב פשוטה ביותר (כן, גם דגנים עם חלב זה בסדר),
ותוותרו על מטלות שאינן דחופות. ככל שיהיו פחות החלטות לקבל בזמן עייפות,
כך יהיו פחות הזדמנויות לפיצוץ.

5. לבקש עזרה – לא כסיסמה, כפעולה

אנחנו רגילים להיות ה"סופרמנים" של הבית, אבל גם לנו מותר להישען.
חברה, שכן, בן זוג – כל מי שיכול להחזיק רגע את המושכות בזמן שאתם לוקחים נשימה.

לסיום,
השפיות שלנו לא נמדדת בכמה הבית מתוקתק או כמה הילדים ממושמעים.
היא נמדדת ביכולת שלנו לסלוח לעצמנו על ימים פחות טובים. אנחנו חיים בתקופה שמטלטלת את כולנו,
ואם הצלחתם לעבור את היום וגם לחבק את הילד בסופו – אתם עושים עבודה מדהימה.

תזכרו, כדי לשמור עליהם, אנחנו חייבים קודם כל לשמור על עצמנו.

שלכם,
איריס שני
מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות – הבית של הפרעת קשב בישראל

פסח של קשב דרוך: מה קורה למוח שלנו בשולחן החג, ואיך נצלח אותו יחד?

ליל הסדר הוא, בבסיסו, אתגר מורכב לתפקודים הניהוליים שלנו.
הוא דורש ישיבה ממושכת, קשב מתמשך לטקסט ארוך, דחיית סיפוקים (מתי כבר מגיע "שולחן עורך"?) ויכולת ויסות מול עומס של גירויים, ריחות, רעשים ומשפחה מורחבת.

השנה, אנחנו מגיעים לשולחן הזה כשהמאגרים שלנו מרוקנים מראש.
אחרי חודשים של מציאות ביטחונית קשה, אזעקות ושבירת שגרות,
מערכת העצבים של כולנו נמצאת במצב של "קשב דרוך", סריקה מתמדת של סכנות וכוננות ספיגה.

עבור משפחות עם הפרעת קשב (ADHD), מצב שהוא גנטי ותורשתי, ולכן לרוב נוכח אצל יותר ממשתתף אחד סביב השולחן, השילוב בין מוח שמתקשה בוויסות ביומיום לבין מציאות של סטרס מתמשך,
מביא לשחיקה דרמטית של התפקודים הניהוליים.
הסבלנות קצרה יותר, ההצפה הרגשית מגיעה מהר יותר, והפעלתנות הופכת לאי-שקט בולט.

אז איך בכל זאת מייצרים ערב חג בעל משמעות, מבלי שהוא יסתיים בפיצוץ?
הסוד הוא לא לדרוש מהמוח את מה שהוא לא יכול לתת עכשיו, אלא להתאים את הסביבה אליו.

הנה כמה רעיונות מקצועיים ופעילויות שאפשר ליישם סביב שולחן החג,
וכל משפחה יכולה להתאים לאורח החיים שלה:

1. הנגשה חזותית: "מפת הניווט" של הסדר

אנשים עם הפרעת קשב מתקשים עם תחושת זמן מופשטת.
כשלא יודעים מתי משהו נגמר, החרדה וחוסר השקט עולים.

הרעיון לפעילות: הכינו מראש (אפשר כפעילות יצירה עם הילדים בבוקר החג) "מפת סדר" חזותית.
כתבו או ציירו את סימני הסדר (קדש, ורחץ, כרפס…) על כרטיסיות או על לוח קטן שמונח במרכז השולחן.
בכל פעם שמסיימים שלב, אחד הילדים מקבל את התפקיד להעביר אטב לשלב הבא
או להפוך את הכרטיסייה. זה נותן למוח ודאות ועוגן של זמן.

2. ויסות דרך תנועה ומגע (Proprioceptive Input)

תנועה היא לא "הפרעה", היא הדרך של המערכת הנוירולוגית לווסת את עצמה.
ישיבה סטטית מכבה את הקשב.

הרעיון לפעילות: לפני שמתלבשים ויושבים לשולחן, יזמו פעילות של "עבודה כבדה" לפריקת אנרגיה
(להזיז כיסאות, לקפוץ, לערוך את השולחן). במהלך הסדר, חלקו תפקידים אקטיביים:
"אחראי חלוקת מצות", "מוזג התירוש", "פותח הדלת לאליהו".
למי שחייב לשבת, הניחו ליד הצלחת עוגן תחושתי עדין – מר גמיש קטן, כדור לחיצה או חתיכת פלסטלינה. משחק בידיים עוזר למוח להקשיב.

3. "משחוק" (Gamification) של ההגדה

המוח שלנו זקוק לדופמין, ולטקסטים ארוכים קשה לספק אותו. הפכו את הקריאה למשימה אקטיבית.

הרעיון לפעילות: חלקו בתחילת הערב לכל משתתף "משימת קשב". למשל: "תספרו כמה פעמים מופיעה המילה 'מצרים' בעמוד הזה", או תנו פרס קטן (אגוז מלך/מדבקה) למי ששואל את השאלה הכי מעניינת על הטקסט. כשיש מטרה ברורה, הקשב מתחדד והופך מפאסיבי לאקטיבי.

4. אישור למרחב נשימה מוסכם

חשוב להכיר בכך שהצפה חוזית ורגשית היא אמיתית, והיא לא פינוק.

הרעיון לפעילות: הגדירו מראש "אזור שקט" בבית. סכמו עם כולם (ילדים ומבוגרים כאחד) שמי שמרגיש שהרעש והדריכות גדולים עליו, יכול לסמן ביד, לקום וללכת ל-5 דקות של שקט.
עצם הידיעה שיש פתח מילוט לגיטימי, ללא שיפוטיות, מפחיתה דרמטית את רמות הלחץ סביב השולחן.

לסיום,
הנחמה הכי גדולה שאנחנו יכולים להעניק למשפחה שלנו היא שחרור הציפיות לשלמות.
כשאנחנו זוכרים שההתנהגויות האלו נובעות ממבנה נוירו-התפתחותי שפוגש מציאות קיצונית,
אנחנו יכולים להחליף את הכעס בחמלה.

חג שמח ושקט,
שלכם,
איריס שני, מנכ"לית העמותה
_____________________________

מזומנים להירשם לוועידה השנתית שתעסוק ב"קשב דרוך – מטראומה להחלמה"
עדיין ניתן להירשם במחיר ההרשמה המוקדמת – 119 ₪.
עד ה 31.3.26 (ממש בקרוב זה מסתיים, נצלו את ההזדמנות)

https://bit.ly/2026adhd

בוקר יום שישי, חג. האביב בחוץ, אנחנו בפנים.

בשנים רגילות, ביום שישי של החג, כשהפריחה בחוץ בשיאה, ההמלצה הקבועה שלי אליכם הייתה פשוטה:
"עזבו הכל, קחו תרמיל, צאו מהבית ותנו לילדים לרוץ בטבע".
הרי אין כמו מרחבים פתוחים כדי לאוורר מוח עם הפרעת קשב (ADHD).

אבל המציאות שלנו עכשיו רחוקה מלהיות רגילה.
בתקופה המשוגעת הזו, כשהקשב של כולנו דרוך לאזעקות ולהתרעות,
היציאה החוצה למקומות הומי אדם או למסלולים מרוחקים גובה מאיתנו מחיר כבד של מתח וחרדה.
עבור ילדים (ומבוגרים) עם הפרעת קשב, המתח הזה הופך מהר מאוד לחוסר שקט קיצוני ולפיצוצים.

אז אם אנחנו לא יכולים לצאת לטבע ברוגע, אנחנו נביא את הטבע אלינו,
ונייצר בתוך הבית את המסגרת שהמוח כל כך זקוק לה.
חג ארוך הוא "מלכודת" לתפקודים הניהוליים –
אין בית ספר, אין שעות ברורות, והזמן נוטה להימרח.
כדי לצלוח את הימים האלו, אני מציעה לכם לעבור לפורמט עבודה של 7 כללי ברזל:

1. להכניס את הטבע הביתה:

אי אפשר לצאת ליער? תביאו את החוץ פנימה.
פתחו חלונות כדי להכניס אוויר ושמש.
ארגנו אדניות למרפסת או לעציצים בבית, ותנו לילדים לשתול, לנבור באדמה ולהשקות.
המגע באדמה ובמים הוא קלט תחושתי (סנסורי) מצוין שמרגיע את מערכת העצבים.

2. סדרו לוחות זמנים – אל תתנו ליום להימרח:

יום חופש פתוח לגמרי הוא האויב של הפרעת הקשב.
כשאין ודאות מה קורה עכשיו ומה קורה אחר כך, חוסר השקט מטפס.
הכינו בבוקר לו"ז חזותי פשוט על המקרר:
מתי אוכלים, מתי יש זמן מסכים, מתי משחקים יחד ומתי נחים. החלוקה למשבצות זמן מייצרת עוגנים שמורידים את רמת החרדה.

3. להחזיק שגרות בכל מחיר:

גם כשהכל משתנה, השגרות הבסיסיות של הבית חייבות להישאר יציבות.
שעות הארוחות ושעות השינה הם לא המלצה בימים אלו הם חובה ביולוגית.
שמירה על שגרת שינה ותזונה מונעת את התנודות החדות ברמות הדופמין והסוכר, שמובילות להתקפי זעם.

4. רענון ארונות ומיון צעצועים (הפחתת עומס חזותי):

נצלו את הזמן בבית לפעילות אקטיבית שנותנת תוצאה מיידית.
תנו לילדים תפקיד: למיין את קופסאות הצעצועים, להוציא בגדי חורף ולהכניס בגדי קיץ, או לארגן מחדש את המגירות.
עומס חזותי בחדר מחמיר את חוסר הריכוז. המיון גם מנקה את הסביבה וגם מספק למוח תחושת הישג וסיפוק.

5. יצירת "תחנות פעולה" במקום שעמום פסיבי:

אל תחכו שהם יגידו "משעמם לי" (שזה הקוד ל"אני עומד להתחיל לריב עם אחי").
פזרו בבית מראש 3-4 תחנות פעולה: שולחן עם דפי יצירה, פינת בנייה בלגו, אזור לקריאה.
כשהם עוברים מיוזמתם מתחנה לתחנה, הם שומרים על אקטיביות ומונעים את הצורך של המוח לחפש גירויים שליליים.

6. תנועה יזומה ו"עבודה כבדה":

מוח עם פעלתנות יתר חייב לזוז. אם לא ירוצו בחוץ, הם יקפצו על הספות.
יזמו פעילויות של "עבודה כבדה" בבית: תנו להם להעביר ארגזים של ספרי פסח, לדחוף סל כביסה מלא,
או לארגן מסלול מכשולים קצר בסלון. המאמץ השרירי מווסת את מערכת העצבים המרכזית.

7. חסמו את רעשי הרקע:

כבו את ערוצי החדשות. אי אפשר לשמור על בית רגוע כשברקע יש מבזקים כל חצי שעה.
החליפו את הדיבורים בטלוויזיה בפלייליסט של מוזיקה קצבית או נעימה.
השליטה באווירה השמיעתית בבית היא קריטית לשמירה על הוויסות של כולם.

ימים של חופש בתוך תקופת חירום דורשים מאיתנו לנהל את הבית בצורה שונה לחלוטין.
ההתמודדות הזו – של ניהול שגרות, התמודדות עם דריכות מתמדת, ובניית חוסן יומיומי למשפחות שלנו,
היא בדיוק לב העשייה של הוועידה השנתית ה-14 שלנו.

הוועידה השנה, תחת הכותרת "קשב דרוך – מטראומה להחלמה",
תתקיים לקראת סוף מאי ותיתן מענה מקצועי, עדכני ומדויק למצבים שאתם חווים ממש עכשיו בבית. אל תישארו עם העומס הזה לבד.

להרשמה>>> https://bit.ly/2026adhd
שבת שלום וחול המועד שקט,