יום השואה בשנה של טראומה: המסננים והעוגנים של הילדים שלנו
כל שנה ימי הזיכרון מפגישים אותנו עם קושי רגשי עצום.
אבל השנה, כשהפצע הלאומי עדיין מדמם, כשהמערכת העצבית של כולנו נמצאת בדריכות מתמדת, יום השואה מרגיש כבד ומורכב מאי פעם.
עבור ילדים, ובמיוחד אלו עם ADHD, קושי רגשי מתרגם פעמים רבות לחוסר שקט פיזי.
השנה, סביר להניח שהרבה מההתמודדות עם היום הזה תקרה בתוך הבתים, מול המסכים. וכאן בדיוק נכנס התפקיד החשוב ביותר שלנו כהורים.
1. מינון החשיפה התקשורתית (במיוחד השנה)
השנה, יותר מתמיד, הגבולות בין העבר להווה מטושטשים, והנפש של כולנו חשופה ופגיעה.
מוח עם הפרעת קשב נוטה לספוג את הסביבה ללא פילטרים, ולכן אנחנו ההורים חייבים לשמש כ"מסננים" החיצוניים של הילדים.
אין שום סיבה ואין שום צורך להשאיר את הטלוויזיה דולקת בסלון על עדויות, סרטים וסיפורי זוועה כרעש רקע לאורך כל היום.
החשיפה הפסיבית והמתמשכת הזו רק מייצרת הצפה וחרדה.
במקום זאת, נהלו את החשיפה: בחרו תוכנית אחת, ממוקדת ומותאמת לגיל הילדים.
שבו לצפות בה יחד איתם, ותווכו להם את מה שהם רואים. הנוכחות שלכם היא זו שעושה סדר בתוך הכאוס הרגשי.
2. פעולה אקטיבית מפחיתה חרדה
כשילד יושב פסיבי מול תוכן קשה, החרדה עולה והשקיעה בתוך העצב מעמיקה.
כדי למנוע את השקיעה הזו, אנחנו חייבים להעביר אותם לעשייה. בתוך הבית,
תנו להם תפקיד או משימה שיעזרו להם לעבד את היום הזה דרך הידיים ודרך יצירה:
תנו להם להדליק את נר הזיכרון.
הציעו להם לצייר את הרגשות שלהם – לתת צורה וצבע למה שקשה להביע במילים.
בקשו מהם לקחת את הטלפון ולצלם ברחבי הבית תמונות שמבטאות עבורם זיכרון, עצב או אפילו תקווה.
צילום הוא כלי נהדר לילדים עם הפרעת קשב – הוא ממקד אותם, דורש מהם לזוז, ונותן להם שליטה על זווית הראייה.
התפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילדים לחיים שבהם יש גם רגעים קשים וכואבים.
אנחנו לא יכולים למנוע מהם את המפגש עם הכאב הלאומי שלנו,
אך מתפקידנו לתת להם את הוודאות שיש להם את הכלים להתמודד איתו, ושיש להם אותנו – עוגן יציב ומכיל.
ההתמודדות החשובה הזו עם עומס, סטרס, ובניית חוסן בתוך מציאות של "קשב דרוך",
היא בדיוק מה שנעמיק בו בוועידה השנתית ה-14 שלנו בסוף מאי. זו הדרך שלנו, כקהילה, ללמוד יחד איך לעבור מטראומה להחלמה.
"קשב דרוך – מטראומה להחלמה"
27.5.2026 | בזום
🎟 מחיר: 179 ₪
להרשמה:
https://bit.ly/2026adhd
