אני רואה את הקושי הזה שוב ושוב.

ממש בשבוע שעבר שוחחתי עם אמא שסיפרה לי על בנה, איתי (בן 9):

"כל יום אני שואלת אותו אם הכין שיעורי בית. כל יום הוא עונה לי 'כן'. כשאני בודקת, המחברת ריקה. הוא לא מסתכל לי בעיניים כשהוא עונה, ואני יודעת שהוא משקר. אני מאיימת בעונשים, צועקת, אבל זה לא עוזר. אני מרגישה מרומה, והוא פשוט מתבצר בשקר שלו. אני לא יודעת איך להחזיר את האמון."

הקושי של איתי – והקושי שלכם – הוא אמיתי. המפתח הוא להבין ששקר אצל ילד עם ADHD הוא לרוב לא כשל מוסרי, אלא כשל ניהולי.

זכרו – הם לא משקרים לכם, הם משקרים לבעיה.

כשאנחנו מבינים את הליקוי בתפקודים הניהוליים (Executive Functions), אנחנו מבינים שהשקר הוא מנגנון הישרדות אוטומטי. הם לא עושים לנו דווקא, הם פשוט מתקשים להתמודד עם שלושה כשלים מרכזיים:

1. אימפולסיביות (היעדר עכבה): המוח מתוכנת למנוע כאב מיידי. שקר הוא התגובה האינסטינקטיבית המהירה ביותר כדי "לכבות את השריפה" של עונש או כעס. אין יכולת לעצור ולחשב את ההשלכות העתידיות של השקר.

2. כשל בארגון והתחלה: המשימה נראית ענקית ובלתי אפשרית (כמו שיעורי בית). במקום להתמודד עם התסכול והקושי להתחיל, קל ומהיר יותר לשקר ולהימנע.

3.הגנה על הערך העצמי: ילד שחווה ביקורת וכישלונות רבים, משתמש בשקר כדי להגן על הדימוי העצמי השברירי שלו, כדי לא לאכזב אתכם (ואת עצמו) שוב.

אז מה עושים? 10 צעדים שמחזירים את האמון והשליטה:

במקום לנהל "חקירות" על האמת, אנחנו מחזקים את המיומנות של אמירת אמת.

1. הפסיקו לשאול שאלות שהתשובה ידועה. אתם "מזמינים" שקר אימפולסיבי. במקום "האם סידרת את החדר?", אמרו: "אני רואה שיש בלאגן בחדר. בוא נסתכל על רשימת המטלות ונחליט יחד מהי המשימה הראשונה שלך."

2. הפרידו בין המעשה לאמירת האמת. הבהירו: "אני כועסת על זה שלא הכנת שיעורים, אבל אני מעריכה מאוד את הכנות שלך. אמירת האמת היא הצעד הראשון לפתרון." עונש על כנות מלמד אותם להסתיר טוב יותר.

3. הגדירו כללים ברורים וקבועים לתוצאות (לא עונשים). אם אי-הכנת שיעורים מונעת משחק מחשב, הבהירו את הכלל מראש, והפעילו אותו בלי צעקות – כתוצאה לוגית.

4.הכינו "מפת דרכים" חזותית. אם הבעיה היא שיעורי בית, צרו צ'ק-ליסט (רשימת בדיקה) או טבלת זמנים. הילד צריך לראות את הדרך במקום להרגיש אבוד.

5.למדו "פסק זמן" מחשבתי. תרגלו איתם לעצור לפני תגובה אימפולסיבית. זה יכול להיות כלל של "תנשום שלוש נשימות לפני שאתה עונה על כל שאלה."

6. חפשו את הסיבה האמיתית לשקר. שקרו על שיעורים? אולי החומר קשה מדי. שקרו על חבר? אולי הם חוששים מדחייה חברתית. הגיעו לשורש הקושי כדי לפתור אותו.

7. צרו "סביבת איפוק" בבית. אם אתם מרבים להגיב באימפולסיביות או בכעס גדול לשגיאות שלהם, הם ילמדו שהסכנה גדולה מדי – וישקרו כדי להתגונן. קול רגוע מחזיר שליטה.

8. בנו שגרות אוטומטיות ללא צורך בשאלות. ככל שההתנהלות היומיומית (הכנת תיק, סידור) הופכת לאוטומט, כך פוחת הצורך בשקרים.

9. העניקו תשומת לב חיובית כשהם אומרים אמת. לא רק כשהם עושים משהו טוב. חזקו את הפעולה של "להיות אמינים".

10. זכרו את תפקידכם. אתם "מלווים התנהגותיים" שמחזיקים יד, לא "שופטים" שדורשים מושלמות. חמלה היא כלי מקצועי לשינוי התנהגות.

התמקדות בהקניית מיומנויות במקום בשיפוט מוסרי, היא הדרך הבטוחה להחזיר את השקט והאמון לבית שלכם.

שבת שלום וסופ"ש נעים,

שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה

זו שאלה שחוזרת אליי כל שנה. והיא שאלה מצוינת.

כשמסתכלים על הפרופיל הנוירו-קוגניטיבי של ADHD, התשובה די ברורה.

עובדה 1: ADHD לא פוגע באינטליגנציה

הפרעת קשב ADHD מתארת קושי בתפקודים ניהוליים, לא ביכולת החשיבה.

ילד יכול להיות חד, יצירתי ומהיר תפיסה, ובכל זאת להיתקע במבחן קצר ומובנה.

זו לא סתירה – זו המשמעות של ADHD.

עובדה 2: מבנה המבחן מאתגר במיוחד

מבחני המחוננים בישראל נשענים על: קשב מתמשך, מהירות עיבוד, זיכרון עבודה, הבנת הוראות מורכבות, ניטור שגיאות וויסות תגובה.

אלה בדיוק אזורי הקושי של ADHD, ולכן יכולת גבוהה לא תמיד מצליחה לבוא לידי ביטוי בתנאי המבחן.

עובדה 3: התפקוד ב- ADHD אינו יציב לאורך זמן

יש ימים ומטלות שבהם הילד זורח, ואחרות שבהן קשה יותר.

מבחן חד-פעמי קצר לא תמיד משקף את היכולת האמיתית.

מה כן משקף יכולת גבוהה?

יצירתיות, פתרון בעיות בלי לחץ זמן, חשיבה אסוציאטיבית וגמישה, ראייה חזותית-מרחבית, שאלות עומק וקשרים חכמים בין רעיונות.

אלו חוזקות שמופיעות בשטח ובספרות ולא תמיד נבדקות במבחני איתור.

מה אפשר לעשות לפני המבחן?

1.להסביר את מבנה המבחן מראש – ידע מפחית עומס ומעלה שליטה.

2.לתרגל הוראות מרובות שלבים ביומיום – חיזוק לזיכרון עבודה.

3.לתרגל 'עצירה לפני תגובה' – כמה שניות שקטות מצמצמות טעויות אימפולסיביות.

4.לבנות סביבת מבחן רגועה – תנועה קצרה, מים, הפוגה ממסכים.

5.לתרגל סוגי שאלות בלי להציף – היכרות, לא שחיקה.

6.להוריד דרמה מהמבחן – זה תבחין נקודתי, לא הגדרה של הילד.

בסוף, הקושי כאן הוא לא 'כישלון', אלא פער בין יכולת גבוהה לבין פורמט שמאתגר מוח עם ADHD.

התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לראות את היכולת שהמבחן לפעמים מפספס – ולהחזיר לילד את האמון בעצמו.

שבת שלום וסופ"ש נעים,

שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה

רונה כל הזמן אומרת להורים "אני יודעת שזו הבעיה הכי קשה שלי – הקימה בבוקר, ההתארגנות ולוחות הזמנים.

הצעקות והעונשים שלכם לא עוזרים בכלל – למה כל כך קשה לכם להבין?!"

אז מה עושים ?

1. זכרו – הם לא עושים לכם דווקא.

כשקשה לילד לקום, זו לא בחירה.

הגוף והמוח שלו פשוט מתקשים “להתחיל לזוז”.

הידיעה הזו מרככת את המתח ומאפשרת להתחיל את הבוקר ממקום של חמלה ולא של מלחמה.

2. נסו לקום קצת לפני הילדים -בשבילכם.

זה לא כי “צריך”, אלא כדי לתת לעצמכם כמה דקות נשימה לפני שמתחיל הבלאגן.

הורים עם ADHD צריכים "זמן מעבר" כדי לא להרגיש מוצפים.

דקה לשתות מים, לצחצח שיניים, להרים שיער… זה מספיק כדי להרגיש בשליטה.

3. הכינו כמה דברים מראש כדי לפנות מקום להתארגנות של הילד.

כשהבית מוכן – אתם פנויים לו יותר.

זה לא צריך להיות מושלם, רק שהדברים הקריטיים יהיו במקום: בגדים, נעליים, תיק.

ככה אתם לא מחפשים תוך כדי וגם לא כועסים סתם.

4. כוונו את הבוקר למשהו נעים – משחק, מוזיקה או צלצול מצחיק.

לילדים עם ADHD קשה להתחיל בלי גירוי חיובי.

שיר אהוב, או משחקון קטן (“מי צחצח שיניים עד סוף השיר”) משנים את כל האווירה.

זה גם עוזר לכם – כי פחות צעקות, יותר שיתוף פעולה.

5. תנו להם ללמוד לקחת אחריות, אבל בהדרגה.

למדו אותם לכוון שעון, תזכורת או טיימר. אתם לא “השוטרים של הבוקר” אתם "המאמנים"/"המלווים" שמחזיקים יד.

גם אם זה לא יעבוד מיד, זה חלק מהתהליך.

6. תעירו לפחות שעה לפני היציאה.

ילדים עם ADHD זקוקים לזמן מעבר ארוך יותר. השעה הזו לא נועדה “לבזבוז” זמן אלא כדי למנוע את ההתפוצצות כשמגיעה שהכל קורה מהר מדי.

7. שאלו ערב לפני על ארוחת הבוקר והכריך/הכינו טבלה שבועית של אוכל.

זה מקטין כאוס בבוקר, וגם יש לזה בונוס: ריח של טוסט, חביתה או פנקייק (אפשר להכין מראש ורק לחמם) עושה פלאים למוטיבציה של הילדים לקום. זה טריגר חושי שעוזר להתחיל להתעורר בלי מאבק.

8. בדקו יחד מה באמת עוזר להם לקום.

לכל ילד יש “מסלול השכמה” משלו: תריס פתוח? כוס מים? חיבוק? ירידה הדרגתית מהשמיכה?

וכדאי לדעת גם מה לא:

דגדוגים, כניסה שוב ושוב לחדר, פתיחה אגרסיבית של האור — כל אלה רק מעלים התנגדות.

9. תנו לילדים לישון עם תריס פתוח כדי שהאור יחדור מהחלון ויעזור להם בקימה

10.כעסים ועונשים פשוט לא עובדים בבוקר.

בוקר הוא הזמן שבו המשאבים שלהם (ושלכם!) הכי נמוכים. כעס מכניס אותם למצב של “דווקא”, ואתכם לעייפות רגשית. חמלה, קול רגוע, והבנה שהקושי אמיתי – ייצרו הרבה יותר שיתוף פעולה.

רוב הילדים היום ישנים פחות ממה שמומלץ, שימו לב לשעה בה הם הולכים לישון…

בכל מקרה – תפעלו מתוך הבנה של הקושי שלהם ומתוך התחשבות – בגישה זו תייצרו שגרה קבועה שתהפוך לאוטומט ויהיה להם קל יותר לקום ולהתארגן בצורה היעלה ביותר בוקר.

שלכם, איריס שני

מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות – הבית של הפרעת קשב בישראל

הרגע הזה שבו היא החליטה לתלוש, הוא לא רגע של ויתור.

זה רגע של שליטה מחודשת.

כי אנשים עם הפרעת קשב לא כותבים פתקים “סתם",הם מנסים לפצות על מה שהמוח מתקשה בו: זיכרון עבודה.

זיכרון העבודה (Working Memory) הוא אחד מהתפקודים הניהוליים החשובים ביותר, הוא זה שמחזיק מידע בראש לפרקי זמן קצרים כדי שנוכל להשתמש בו, למשל כשאנחנו מתכננים פעולה, מתקדמים צעד אחר צעד, או נזכרים מה רצינו לעשות כשפתחנו את המחשב.

כשיש הפרעת קשב, היכולת הזאת נחלשת.

המוח לא מצליח “להחזיק” את הכול, אז הוא מחפש מקום חיצוני שיזכור במקומו – פתק, הודעה, תזכורת.

וכך נוצר מצב אבסורדי, במקום להרגיש מסודרת, אותה אישה מצאה את עצמה טובעת בתוך הרים של ניירות קטנים.

מחקרים מראים (Barkley, 2015; Brown, 2021) שאצל אנשים עם ADHD עודף גירויים חיצוניים דווקא מגביר תחושת הצפה ומוריד את היכולת לארגן מידע.

מה שנועד לעזור – הופך לעומס רגשי.

כשהראש עמוס, גם הגוף מגיב – מתח, דופק מהיר, עייפות, לפעמים אפילו תחושת אשמה על “עוד משהו שלא הספקתי”.

אז מה בעצם היא עשתה כשהיא תלשה את הפתקים?

היא הפעילה ויסות עצמי.

היא יצרה לעצמה רגע של סיום, של ניקוי.

היא הפסיקה להחזיק את העולם כולו על דף דביק אחד.

מה אפשר ללמוד ממנה

תבחרו במה להחזיק, לא בכמה.

מוח עם קשב משתנה צריך בהירות, לא עומס.

שלושה פתקים מספיקים – אחד לדברים חשובים להיום, אחד לשבוע, ואחד לחלום רחוק.

תסמנו סיום.

תלישה, זריקה לפח, סימון קטן ליד שורה גמורה – כל זה משחרר דופמין, מוליך עצבי שמחזק תחושת הצלחה.

בלי סגירה – אין שקט.

תשאלו את עצמכם מדי פעם: זה עוזר לי או מעמיס עליי?

אם רשימה, פתק או תזכורת יוצרים מתח – אולי הגיע הזמן לתלוש.

הסדר האמיתי הוא לא על השולחן, הוא בראש.

לפעמים ההתמודדות עם הפרעת קשב לא מתחילה בעוד שיטה,

אלא בהסכמה לוותר על עודף השיטות.

לפנות מקום למחשבה אחת בכל פעם.

שיהיה לכם סוף שבוע רגוע,

עם פחות פתקים, ויותר נשימה

שלכם, איריס שני

מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות

וולדינגר, שחקר אלפי אנשים במשך עשרות שנים, הראה שמערכות יחסים חמות וקרובות הן המפתח לא רק לאושר אלא ממש לבריאות הגוף והנפש.

קייט מידלטון הוסיפה את הממד היומיומי והכואב – עידן שבו הקשב שלנו מתפצל, והשיחות בבית מתחלפות בהתראות, במסכים ובשתיקות ארוכות מדי.

אבל מי שמכיר מקרוב את החיים עם הפרעת קשב, יודע שהבעיה עמוקה אף יותר.

הסחות הדעת לא מגיעות רק מבחוץ, הן גרות בתוכנו.

המוח קופץ, מתרגש, שואל, מתכנן, בורח, חוזר, מתעייף.

ובינתיים, הילד מספר משהו חשוב, או בן הזוג מבקש רגע של נוכחות –

ואנחנו באמת רוצים להיות שם, אבל הראש כבר בשמונה מקומות אחרים.

הקשב שלנו כמו פרפר, נמשך לכל אור מסביב.

וזה בסדר, זה לא חוסר רצון, זה צורך באסטרטגיות.

אנחנו לא צריכים “לאמן את הקשב” כאילו הוא כלב,

אלא להגן עליו – ליצור תנאים שמאפשרים לו לנוח, להתמקד, ולהתחבר.

כי נוכחות היא לא שלמות, היא בחירה מחודשת בכל רגע.

>> חמישה טיפים קטנים לנוכחות אמיתית

1. תכננו מראש רגעים של נוכחות.

לא “נראה מתי יהיה זמן” – אלא קבעו מראש עשר דקות ביום בלי מסכים. בזמן ארוחת ערב, נסיעה או סיפור לפני שינה.

2. הניחו את המסך – והניחו גם לעצמכם.

אל תצפו להיות מרוכזים שעות. התחילו מדקה אחת של הקשבה מלאה. היא שווה זהב.

3. הכניסו תנועה.

שיחות בזמן הליכה, קיפול כביסה או בישול מאפשרות למוח עם קשב מתפזר להתרכז דרך הגוף.

4. צרו עוגן מוחשי.

חפץ קטן, צמיד או פתק שמזכיר “להיות כאן”. זה לא קסם – זו תזכורת רכה לעצור לרגע.

5. אל תשכחו את ההומור.

כשהמחשבות בורחות – חייכו. תגידו: “המוח שלי עשה סיבוב קטן, איפה היינו?” ותמשיכו. צחוק מחזיר את הקשר מהר יותר מביקורת.

בעולם שבו המסך תמיד נמצא ב-ON

להיות נוכח, הפכה להיות פעולה בעלת מאמץ רב, שצריך להיות עירניים אליה ולפנות את המקום ואת הזמן.

אצל אנשים עם הפרעת קשב – זו פעולה אמיצה במיוחד.

כמו שכתבו הנסיכה קייט ופרופ’ וולדינגר:

“אנחנו נוכחים פיזית אך נעדרים נפשית.”

אבל אפשר לבחור בכל פעם מחדש, לחזור לרגע, ולמישהו שמולנו.

כי שם, בין רגעי הקשב הקטנים, נולדים כל הדברים החשובים באמת.

שבת שלום וסופ"ש נעים.

שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה

זכויות יוצרים וקרדיט: הזכויות שמורות לצילום: AP וthe-secret-to-a-happy-life פודקאסט.