עמדתי במטבח, המים זרמו על הכלים, וההודעה הופיעה על המסך:
“נגמר. חוזרים לשגרה מחר.”
נשבעת שממש באותו רגע הייתה לי צמרמורת.
איך זה נגמר כל כך מהר?
רק אתמול עוד רעדתי בממ"ד עם הילדים.
רק לפני כמה שעות עוד התווכחתי איתם אם להתרחק מהחלון או לא.
הלב שלי עדיין שם – דרוך, מודאג ולא רגוע.
פתאום – זהו.
צריך לקום בבוקר, לארגן ילקוטים לקייטנה, לסדר את הבית, לחייך ולהגיד – “הכול בסדר, מאמי. חוזרים.”
אבל זה לא באמת עובד ככה, לא לכולם.
בטח לאאנשים שחיים עם הפרעת קשב.
אחד הדברים הכי מאתגרים בהפרעת קשב, הוא הקושי במעברים וזה לא רק לעבור משיעור לחשבון או מארוחת ערב למקלחת, אלו המעברים הרגשיים.
ממצב של פחד, לחץ ואי וודאות – חזרה לשגרה לכאורה.
בלי זמן לעכל, בלי זמן לנשום באמת.
מחקרים מראים שאחד המאפיינים המרכזיים של ADHD הוא קושי בוויסות עצמי – רגשי, התנהגותי ותפקודי.
המעברים דורשים בדיוק את זה: לעצור, להעריך מחדש, לתכנן.
ראסל בארקלי פסיכולוג קליני וחוקר אמריקאי, קרא לזה "עיכוב תגובה" – היכולת לעצור-לחשוב-לשנות.
ואצל אנשים עם ADHD זה קושי משמעותי.
המעבר מחירום לשגרה הוא דרמטי במיוחד, אין לו שלבים ברורים או זמן הסתגלות.
הוא דורש עיבוד רגשי, וויסות של חרדה והחזרת תחושת שליטה.
ילדים ומבוגרים עם ADHD מתמודדים גם ככה עם אתגרים בתפקודים ניהוליים – כמו תכנון, חיזוי, התארגנות, במצבי קיצון זה מועצם עוד יותר.
הם גם חווים רגשות בעוצמה גבוהה יותר, יחד עם קושי לווסת אותם במהירות.
זו לא בחירה או אופי – זה הבסיס הנוירולוגי של ההפרעה, כמו שמראים מחקרים של אדמונד סונוגה-ברק, פסיכולוג התפתחותי, מומחה בהפרעת קשב ופעלתנות יתר (ADHD)
ותומאס (תומס) אי. בראון, פסיכולוג קליני וחוקר מוביל בתחום ADHD.
ד"ר בראון פיתח את מודל "Brown ADHD" שמתמקד בהפרעות תפקודי ביצוע בקרב אנשים עם ADHD ועוד חוקרים אחרים.
המודעות לקושי הזה, משנה את כל דרך התגובה שלנו – כי היא מחייבת אותנו לעצור, להקשיב, לתווך ולעזור.
הילדים שלנו מרגישים את זה חזק.
הם עדיין עם דריכות בגוף.
הם עדיין לא בטוחים אם מחר יהיה שוב אזעקה.
ואנחנו – מצופים לייצר להם תחושת ביטחון.
איך עושים את זה כשאנחנו בעצמנו נמצאים בסיטואציה הלא יציבה הזאת?
ובכל זאת – אנחנו חייבים להתמודד עם המציאות הכאוטית.
דווקא בתוך האין-שגרה, נעשה ניסיון למצוא שגרה אישית, קטנה ומותאמת – זה מה שישמור עלינו.
זה לא אומר להכחיש את הכאוס.
זה אומר לייצר עוגנים בתוכנו,
להגיד לעצמנו ולילדים: “נכון, לא רגוע בחוץ, אבל כאן בבית אנחנו יוצרים ביטחון".”
כדי לעזור לעצמנו ולילדים – חשוב לזכור שזה דורש תמיכה וכלים מתאימים.
לא דרישות מוגזמות או שלמות בלתי אפשרית, אלא גישה רגישה ואנושית.
גישה שמבינה שזה לא חוסר רצון או עצלות – אלא צורך אמיתי שמגיע לו מענה אמיתי.
כמה רעיונות קטנים שהם גדולים מאוד:
1. טקס ערב קבוע – אפילו קצר ופשוט, שיחזור כל יום באותה צורה.
2. שיחה רגועה על היום – לשאול איך היה, לשמוע באמת.
3. סיפור פשוט ומרגיע – לתת לדמיון מנוחה.
4. חיבוק ארוך – בלי למהר, להרגיש את הנשימה.
5. מילה טובה – משפט קטן של חיזוק, של אהבה.
6. מוזיקה מרגיעה או רעש לבן/ורוד לפני השינה – להאט את המחשבות.
7. לקחת לעצמנו רגע של תנועה – לרקוד כמשפחה לצלילי שיר שאתם אוהבים
8. גם לעצמנו – לנשום רגע, לשים יד על הלב ולהגיד: “זה קשה – ואני עושה כמיטב יכולתי.”
אלו לא פינוקים.
אלו עזרים אמיתיים בוויסות והרגעה.
הם נותנים מסגרת וביטחון כשאין ביטחון מסביב.
הם מלמדים את הילדים – וגם אותנו – שהדרך לעבור את זה היא לא להתכחש, אלא להיות רכים עם עצמנו ועם מי שאנחנו אוהבים.
בברכה,
איריס שני, מנכ"לית עמותת קווים ומחשבות
